-נקודת מבט של ויקטור-
משה מסתכל עלי במבט המום, בטח שוב שכח לקחת את התרופות שלו, שכח ממני.
"משה, כך את זה, זה יעזור לך", הוא מביט בי במבט חשדני, כאילו הכדורים הם סם
מוות. "תיקח אותם כבר, אל תשגע אותי", הוא מביט בי בשאלה, לא פוצח בשום מילה
ולוקח בפחד את הכדורים ובולע אותם. "משה תסתכל עלי, אתה מזהה אותי?" המבט שלו
נראה יותר שלו, כנראה שכן. "משה נמאס לי להזכיר לך לקחת כדורים, תרשום לך, תיקח
לפני הזמן, רק תעשה שאני לא יהיה שותף יותר לדבר הזה, בסדר?" הוא מחייך אלי כסימן
של הסכמה וכך גם אני.
(הסיפור מבוסס על שעמום גובר שלי ושל חברה שלי, השיחת ווצאפ שהפכה לסיפור 
, בהמשך הפרקים יהיו ארוכים יותר.
כתבתי את זה בלילה שהשעמום גבר ולא היה לי דברים מעניינים יותר לעשות, אין לי שום אחריות על התוצר הסופי 
).
