אפלים
אודרי בלקווד
ז'אנרים: פנטזיה, רומנטיקה
פרולוג
סילבר
הם תמיד מבקשים ממני לספר להם על הזמן לפני המלחמה.
במחוז בריגן יש חוק לא כתוב, אך כולם מצייתים לו בכל מקרה – לשמור על השקט. לפעמים עוברים ימים על גבי ימים עד שאני פותח את פי לכדי חריץ קטן ומספר לילדים של אוסנה על הסיפורים שקראתי בספרים. השפתיים שלי יבשות והקול החלש שלי צרוד, אך תוך כמה דקות הקול שלי מתבהר והם שומעים אותי שוב. אני ממשיך לשמור על השקט.
הילדים יושבים מסביבי בדממה כשאני מתאר להם מקומות שמעולם לא ראיתי במו עיניי – מדשאות ירוקות שפרוסות עד אין סוף, מים שזרמו בנהרות במקום דם כסוף, שמיים כחולים. אחד מהם עוצם את עיניו חזק ומנסה לדמיין את המראות האלו, וקולי מהסס לרגע. אין סיבה לטמוע את התקווה בראשים הקטנים האלו. הם יכולים לחיות בלי לדעת את היופי שהם מפסידים. אבל אני נאנח ומסיים את הסיפור בכל מקרה. העיניים הגדולות שלהם עוד מסתכלות עליי לכמה רגעים, אך כשהם מבינים ששפתיי חזרו להיות חתומות בהדיקות הרגילה שלהן, הם עוזבים בשקט בחזרה אל אימם. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אחד מהם צוחק? הרעב מגיע אל הקטנים מוקדם יותר השנה. לפני חמש שנים תינוקות בגיל הזה עוד היו מפוטמים. עכשיו אני יכול לראות את עמוד השדרה שלהם בולט בין השכמות. אני מחכה עד שהאחרון בפעוטות ילכו ורק אז מוציא את הלחם ששמרתי לעצמי. אסונה יכולה לדאוג להם בעצמה.
רוז גרייס האל
אני תמיד שומעת סיפורים על פרוץ המלחמה.
במחוז ביטרבלו, המלחמה נראית כמו חלום בלהות מהעבר השני של הגדר. אין פה עוני, או עושר. אין מלחמה ואין שלום. כשאני מסתובבת ברחובות הריקים, אני שומעת רק שקט, והוא מפריע לי כל כך אז אני מהמהמת מנגינה חרישית. המנגינה המוכרת שבוקעת משפתיי היא אותו שיר הערש היחיד שאני מכירה, או שכל מישהו אחר מכיר. האגדה על האדם שירד מהשמיים ביחד עם המלאכים כדי להילחם בהם, האדם ששרד מאות שנים מול הצבא השמיימי.
האגדה הזאת הכי הדבר הכי קרוב שיש לי לאמת. הרי אף אחד לא באמת יודע למה המלאכים הגיעו. אבל פעם, לפני שהמחוזות היו קיימים, המלאכים ירדו מהשמיים, מצוידים בכנפיים טהורות והילות שריחפו מעל ראשם. אני יודעת שהמלחמה הזאת קיימת. אני הרי רואה את נתזי הדם הכסוף כשאני מרחיקה עד לשולי המחוז, שם קצה מלחמה גובל במחוז ביטרבלו. ובכל זאת, אני רוצה שהיא תהיה יותר מאגדה בשבילי.
אני מהמהמת את הבית האחרון של שיר הערש כשאני פונה לעבר הגבול.
קאפיטן
במחילה מסתובבות שמועות על סיום המלחמה.
הצבא שלי כולל אנשים שמעולם לא ראו את אור השמש; הם נולדו במחילה, גדלו בה וימותו בה. הם יתאהבו, יקימו משפחה, יולידו ילדים. הם יגדלו לתוך הצבא שלי, וימותו בו – וגם הם לא יראו את אור השמש. היחידים שזוכים לראות אותו הם היחידים שלעולם לא יוכלו לחזור. במלחמה העקובה מדם הזו, כל חייל שלי שיצא – ימות מייד בידי המלאכים.
הקאפיטן הקודם, שממנו קיבלתי את התפקיד, האמין עוד באלוהים. שטויות. אבל הוא התעקש שבכל יום, המורדים שלו יקומו בבוקר בשעת הזריחה ויתפללו לאל הרחום שבשמיים. הם התפללו שהמלחמה תיגמר, שהשמש תזרח על עורם, שהשמיים יאירו את עיניהם. הוא נתן להם את הקללה הכי נוראה שהיה יכול לתת להם – תקווה. ועכשיו, כשאני יוצא מהחדר הקטן שלי, אני שומע עד כמה הם מייחלים לסוף המלחמה. זה נהיה קשה יותר ויותר לנשום את האוויר הדחוס, לשמוע את תקוות השווא.
כשאני מסתכל על הילדים שמתרוצצים בעפר, על העור החיוור והעיניים הלבנות, אני יודע שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבורם זה לשלוח אותם אל מותם.
".Stars, hide your fires; Let not light see my black and deep desires"
לפרק הבא[/b][/font][/font][/size]
***
