הוא תפס בידי וספק גרר ספק הוביל אותי לחדר שכנראה היה המשרד של מי שניהל את המועדון. הוא בברור הופתע, לא הייתי מי שהוא חשב שאני אהיה.
"אני חייבת לציין שאם הייתי רוצה לברוח הייתי יכולה לפגוע בך ובכל השומרים שלך לפני שאחד מהם יצליח אפילו לשלוף אקדח." מלמלתי וגלגלתי את עיניי באדישות לכל הסיפור, שבסך הכל התנהל בדיוק איך שרציתי שהוא יתנהל.
"אני לא יודע מי את, אבל אני יודע שאת לא רוצה להסתבך בכל השיט שנקרא החיים שלי. את אולי חושבת שאת רוצה, אבל את לא. את רק ילדה, תתרחקי מכל זה כמה שאת יכולה." טוב זה הפתיע אותי, הייתי בטוחה שהוא יכעס עליי, שהוא יקרא לשומרים או משהו, לא שידאג לי. למה שהוא ידאג לי? הוא רק עוד פושע, כמו העשרות שכבר נתקלתי בהם. פושע עם הרבה כסף ובגדים יפים, אבל עדיין פושע.
"תאמין לי שאני לא הילדה הקטנה והחלשה שאתה חושב שאני. אני יודעת מה אני עושה, ואם זה ידרוש ממני להיות נסיכת מאפיה קטנה וצייתנית זה מה שאני אעשה, כי אין לי ברירה אחרת." אמרתי, הוא כבר עזב אותי ועמד מולי, מעביר את ידו בשערו בתסכול ברור.
"במה סיבכת את עצמך שהמאפיה זה הפתרון שלך?" הוא שאל "למה שתרצי לדבר עם אבא שלי? אם את יודעת מי אני אני מניח שאת יודעת גם מי הוא, מה הוא עשה. למה שתרצי להיות חלק מכל זה?"
"אני רוצה לדבר עם אבא שלך כי יש לי כמה דברים שיעניינו אותו, כמו כל התיק שיש נגדו, כל פרט ופרט שיודעים, יש לי גישה מלאה לכל המידע הזה."
"ומה המחיר שלך?"
"הגנה. אני בורחת מאותה סוכנות שהוצאתי ממנה את הקבצים האלו, הייתי צריכה דרך כלשהי לקבל הגנה מהאיש הכי חזק בארצות הברית."
הוא הסתכל עליי בבלבול "את סוג של האקרית? הסתבכת פעם אחת יותר מדי ועכשיו הם אחרייך?"
חייכתי "לא. אני הייתי סוכנת שם, אמא שלי מנהלת את המקום, אבל נכנסתי עמוק מדי….גיליתי דברים שאמא שלי ניסתה להסתיר ממני במשך השנים האחרונות ולא יכולתי להישאר." נגעתי בשרשרת שלי, לא רציתי לעשות את זה, זה היה אינסטינקט. הייתי בת חמש כשאבא הביא לי את השרשרת הזו, לא ידעתי למה הוא הביא לי אותה עד אחרי שהוא מת, כי הוא ידע שמתישהו הוא לא יחזור. השרשרת היתה פשוטה, שרשרת זהב עם תליון בצורת כוכב. היה לו קטע כזה עם כוכבים, הוא אהב אותם מאוד, בילינו שעות ארוכות במרפסת של הבית מסתכלים על השמיים.
"מה גילית שהסעיר אותך כל כך שהחלטת לעזוב את המשפחה שלך?" הוא שאל
"הסיבות שלי ישארו איתי כרגע" אמרתי, ידעתי שזה לא יעבוד אבל זה מה שהייתי צריכה לעשות.
"את רוצה שאני אסמוך עלייך? תדברי." הוא אמר וקולו איבד את כל הרגש שהיה בו קודם, הוא היה פשוט קר.
"אני באמת מעדיפה לא לדבר על זה." האגרוף שלי התהדק סביב השרשרת, זה לא היה שקר, באמת לא רציתי לדבר על זה, לא שהייתה לי ברירה.
"את יכולה לומר לי לפחות את השם שלך?" הוא שאל "אני מניח שאת יודעת את שלי."
"כן דניאל, אני יודעת את שלך. קוראים לי ונוס" אמרתי
"אוקיי ונוס, עד כמה את רוצה את ההגנה שלנו? כי כרגע אני ממש לא בטוח שאני יכול לסמוך עלייך."
נשמתי עמוק "גיליתי שהארגון היה זה ששלח מתנקשים להרוג את אבא שלי. זה היה לפני ארבע שנים, הייתי בת אחת עשרה, הוא נרצח מול העיניים שלי."