~
הקבוצה של כיתתי התמלאה בהודעות "יום הולדת שמח", ואני בהיתי במסך.
כנראה שיום הולדתו של נועם היום, נער אהוב בכיתה.
אם אני לא אכתוב מזל טוב, אולי יחשבו שאני לא נחמדה. אבל אם אני אכתוב, אולי יחשבו שזה מוזר, שכן אני אף פעם לא מדברת בכיתה.
הכרחתי את עצמי לכתוב לו, מפני שאני חייבת להעיז בחיים.
"יום הולדת שמח", החלתי לכתוב. אולי כדאי לכתוב "מזל טוב" במקום?
מחקתי את ההודעה והתחלתי מחדש. "מזל טוב, נועם". אולי זה יראה רשמי מדי?
מחקתי את הפיסוק. רגע, מה אם זה לא נועם? מה אם התבלבלתי?
מחקתי את שמו. אולי זה יראה מוזר, רק "מזל טוב"? הוספתי סימן קריאה והסתכלתי על המסך.
משהו נראה לא בסדר... אולי להוסיף סמיילי קטן? "מזל טוב! 
"?
אין זמן להתלבט, אני כותבת כבר המון זמן, עוד יחשבו שאני יותר מוזרה, חייבת לשלוח! לחצתי על כפתור השליחה, עוצמת את עיניי בחוזקה.
השיחה הפסיקה, כולם השתתקו. ובינתיים, מוחי מתמלא במחשבות.
"הייתי צריכה לשלוח אימוג'י אחר. ההודעה הייתה מוזרה. אני אף פעם לא מדברת בכיתה ופתאום אני כותבת בקבוצת הוואטסאפ?"
לא משנה, הנזק כבר קרה.
סגרתי את הטלפון והסתכלתי במראה.
"למה את לא יכולה להיות נורמלית?" שאלתי בייאוש.
ללכת ברחוב מבלי לחשוב שכולם מסתכלים עלי. לדבר אל אנשים מבלי להיכנס לחרדה. לחיות את החיים שלי בשלווה.
כתבתי פריקה באתר, וגם אז, חשבתי יותר מדי.
הם יחשבו "איזו מוזרה היא, מי חושב ככה? היא סתם מגזימה. למה שהיא תשתף את זה אפילו?"
נשמתי עמוק. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להעיז, וללחוץ על שליחה.
~
את בערך האדם היחיד שלא אמר לי שזה דבר נוראי חח
אני כל כך מבינה אותך. תהיי בטוחה שאף אחד פה לא שופט אותך. ובקשר אליי אני רק מחכה לראות עוד פוסטים ממך. 
מאמי ללב שלי אין החזרות אין החלפות ואין מבצעים שברת שילמת לא עובדת עובדים בישבילי