העולם שלי - חלק 2

שלח תגובה

יוצר\ת הנושא
yuvi
הודעות: 6
הצטרף: ד' אוגוסט 25, 2021 9:10 pm

העולם שלי - חלק 2

שליחה על ידי yuvi »

חלק 2 - בערב נאה שכזה

יותר מזה לא יכולתי לבקש; עיתון בית ספר. בית הספר החליט השנה ודווקא השנה, לפתוח עיתון בית ספרי שכולו מנוהל על ידי התלמידים שירצו לקחת חלק ביוזמה החדשה.
"תכתבו," המנהלת אמרה בפגישה הראשנה של הצוות הטרי. היא הייתה אישה מבוגרת, אולי קצת מעל השישים. היא נעלה עקבים גבוהים, לק אדום בוהק מרוח בצורה מרושלת על ידיה והשפתון היה כבר יותר מדי. אבל השיחה הייתה משעשעת. אישה מבוגרת עם איפור מוזגם ועקבים לא תואמים מסבירה לנו לכתוב דברים שיתאמו את רוח בית הספר. "בלי אלימות," היא קראה בקול סמכותני אל אף שאף אחד מהאנשים לא ראה בה דמות סמכותית, "בלי פוליטיקה, בלי תכנים מיניים, בלי תכנים פוגעניים, פשוט בלי כל זה, בסדר?"
"אז מה כן לכתוב?" אחד התרומם מכסאו. שמו היה רון.
"מה זאת אומרת, מה חשבת שתעשה כאן?" המנהלת גערה בו.
"דעות שלי וכאלה."
"תראה," היא חייכה אליו פתאום, "הדעות שלך אני בטוחה שהן מעניינות אבל בית הספר לא יכול לקבל דברים כאלה מהסיבה הפשוטה שאם הדעה שלך לא תמצא חן בעיניי ההורים, אנחנו כולנו נהיה בצרות ואז מה עשינו בזה. הבנת אותי?"
רון הנהן בהבנה. "עוד שאלות?"
"עדיין לא הבנתי על מה כותבים אז? במקום דעות כאילו." דורית שאלה קצת ברוגז.
"דברים מעניינים." הייתה תשובתה של המנהלת.
"אבל כאילו, דברים כמו מה?"
"המצאות חדשות, אני יודעת."
"המצאות כמו מה?"
"של מדענים."
"כמו מי אבל?"
"כבר שמעתי עליך. את תהי בסדר, אני בטוחה בזה. עוד שאלות."
דורית נראתה באי נוחות ופשוט התיישבה.
"טוב אז אני חושבת שהכל מובן לבינתיים. אני מאחלת לכם המון בהצלחה ואני בטוחה שיהיה לכם כל-כך כיף ואני אשמח להיות הקוראת מספר אחת של העיתון."
טוב זה סתם מעורר רחמים, חשבתי על דברי המנהלת כשהתפזרנו. אבל אני ידעתי כבר על מה אני אכתוב, וגם איך אני אעשה זאת. גם ככה אני  לא אצטרך להתאמץ יותר מדי.
בזמן שתכננתי את המאמרים שלי בראש, קולות שהגיעו מאחורי גרמו לי להסתובב. למרבה ההפתעה ראיתי את רון ודורית. דורית הייתה האחת שקראה לי בזמן שרון היה בטלפון, מוטה מעט הצידה כדי, אני מניח, לא ליצור איתי קשר עין. "הוא עדיין בזה?"  חשבתי בעודי מתקרב ומחייך חיוך תחמני לדורית.
"אהלן," אמרתי לה. רון נשאר מוטה.
"היי," דורית אמרה בהתלהבות. "אתה שמעת את זה? סליחה סליחה, אתה שמעת את זה?! מה זה הזבל הזה. אני ...."
עשיתי עצמי כאילו אני מקשיב לה כשבעצם הסתכלתי בזעירות על רון שלא העז להביט בי כלל.
"דברים מעניניים היא אומרת, המצאות ודברים היא רוצה..." היא המשיכה לדבר קצב מהיר ולעשות תנועות חדות עם הידיים כאילו הייתה בובה על חוטים והשגעון הוא שמשחק בה. אני הנהנתי בחיוב ומדי פעם אמרתי 'כן' או 'בטח'.
"בקיצור," היא נשפה לרווחה, עצרה ואז השתופפה מעט.
"הכל טוב," אמרתי לה, קצת צוחק עליה, "יש זמן."
"רגע..." היא התקשתה בדבריה אבל ברור שהיה לה דברים להגיד, "בקיצור הממ, רגע."
"הכל טוב" אמרתי לה נהנה.
ראשה היה כלפי מטה ושערה המטולטל נשפך לכל כיוון שיכל, כאילו מנסה לברוח מהמטורללת הזעירה הזאת בכל האמצעים שלזכותו. השמש כבר כמעט שקעה והאור האדום שנשאר שיקף את הצבע החום כגזע של עץ עבה ומיוחד. אפשר היה לדמיין את העץ עומד איתן בזמן שסובביו כבר נפולים ונרקבים לאורך שנים. בין אם מתפוררים לחתיכות בשמש הלוהטת של אוגוסט בשיתוף פעולה של חרקים ומכרסמים, ובין אם קורסים לתוך עצמם ומאבדים את צורתם לעצם לא ברור וספוג מים תחת היורה הכבד של אוקטובר. כך או כך, העץ, עם הגוון הייחודי של דורית, שרד הכל, עם שורשים חזקים מבוססים ועלים בשרניים ריחניים, הוא לבלב כל השנה.
כמובן שזה מעיד הרבה על אישיותה הדעתנית והלוחמנית של דורית. כבר ראיתי אותה בשיעורים, מתווכחת עם תלמידים ואף מתקנת את המורים. הכי אהבתי  אותה בשיעורי היסטוריה. אם זיהתה שההיסטוריה הנלמדת היא בעצמה הפכה כבר להיסטוריה, הייתה קמה ומוצאת את המחקרים החדשים ביותר שסותרים את התזה הוותיקה של המורה. וויכוח אחד זכרתי טוב, האחד על יוסף בן מתתיהו.
"אנחנו באמת יכולים לסמוך על הכתבים של  הבוגד הזה שעשה ביד אחת עם הרומאים? לדעתי זה פשוט מטומטם!"
"סליחה זה לא הזמן לזה," המורה הייתה אומרת לדורית וכולם ראו איך המבוגרת מאדימה וקטנה תחת האיום החדש מולה.
"אבל זה פשוט, אהה!" הייתה מתלהמת, "הוכיחו כבר שאי אפשר לסמוך עליו, אז למה אנחנו לומדים את ההיסטוריה היהודית על פי בוגד רומאי?"
"אף אחד לא בוגד, עכשיו שבי לפני שאת בחוץ עם הערה בהקדשה אישית למחנכת."
חלק צחקו אבל הם לא אלה שקיבלו הצטיינות בסוף השיעור.
ובסך הכל היא מצחיקה וגם נחמד להיות בקרבתה. אפילו התרגשתי שאני אזכה לעבוד איתה.
"נראה לי אני בסדר עכשיו," היא אמרה ונעמדה זקוף.
"בטוחה?"
"די בטוחה. טוב קיצר...יופי שכחתי מה שרציתי לומר. נהדר. רון, מה רציתי?"
רון לא הסתובב אליה אלא נותר בתנוחתו המוטת.
"לא יודע." אמר ועשה עצמו כאילו קורא משהו חשוב בטלפון.
"מה ש'תגיד. בכל מקרה, גיל,"
"כן."
"מה מביא אותך לעיתון?" היא חזרה להתלהב.
"אותי? אה, הרבה דברים."
"כמו מה?"
"כל מני דברים."
"כמו מה?"
"דברים מעניינים, אני יודע."
"אבל כמו מה?"
היא לא הבינה את הרמז. הבעתה וקולה לא השתנו אל אף ניסיונותיי לגרום לה לעזוב אותי ולדבר אולי על דברים אחרים, אבל היא המשיכה. היא הסתכלה עלי עם עיניים פעורות ובורקות שהשתקפו לאור קרני השמש האחרונות; גוון של ירוק עוצמתי ותעוותני דרש ממני לדבר.
לבסוף נאנחתי ואמרתי לה שאין ברצוני לדבר על כך.
"מה?!" היא התפרצה, כל הצפייה לשווא.
"זה לא עניינך." בינתיים, חשבתי.
"לא לא אתה תספר לי עכשיו," השגעון חזר לשחק והסתובבתי ללכת.
"היי! אתה יודע למה אני כאן?! כאילו בעיתון. היי הלו הלו! לאן אתה הולך! למען השם, רון בוא כבר! אתה לא רואה שהוא הולך? נו רון, הוא מתרחק!"
הערב ירד והירח היה לסהר גדול ממש מעלי. הכוכבים החלו להתגלות ולאט לאט ובהדרגה, כיפת השמיים זרחה לה בעדינות כשעם כל צעד עוד ועוד נקודות מתווספות בנצנוץ כאילו אלה קורצים לי או מנסים לרמוז לי משהו, להעביר מסר מסויים.
כשהצעקות של דורית בעקבותיי ורון שמנסה להשתיק אותה בגלל הבושות שהיא עושה לו, לא יכולתי שלא לחייך בערב נאה שכזה.


הערה אין לי שמץ איך לקרוא לדבר הזה בינתיים אז ישמצב שהשם ישתנה מדי פעם.

 

תמונה


שלח תגובה