פרק 3:
מדיסון הסתובבה ברחובות ניו יורק במטרה להגיע למקום שבו פגשה את אחיה אבל כמו בפעם הקודמת היא הלכה לאיבוד לכן שוב פעם התחילה לשאול אנשים אבל אף אחד לא ענה לה ועצר בדרכו בשבילה אבל היא לא ויתרה, אבל הבינה שאף אחד לא יעזור לה לכן היא ניסתה להיעזר בטלפון שלה והיא הסתכלה עליו תוך כדי הליכה ופתאום התנגשה במישהו, הוא כעס והוא התכוון להגיד משהוא אבל אז הסתכל על פנייה של מדיסון ולא אמר דבר רק היה מופתה ומדיסון מרוב בושה היא הסתכלה על הרצפה והרימה את ראשה כאשר הבחור רצה להגיד משהוא, הבחור היה אנדרו. המבטים שלהם שוב נפגשו הם היו ככה כמה דקות, מדיסון אמרה לפתע "סליחה, סליחה , סליחה, לא ראיתי אותך" ואנדרו אמר בעדינות ועל פניו היה מבט מאוהב "לא קרה כלום" והם המשיכו להסתכל זה על זו, אנדרו אמר "עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך" ומדיסון אמרה "מדיסון, קוראים לי מדיסון" ואנדרו אמר "שם יפה, כמוך" ומדיסון הסמיקה ואמרה "תודה, יש סיכוי שאתה עוזר לי עוד פעם למצוא את המקום שהאיתי צריכה ללכת פעם קודמת?" ואנדרו אמר "אני הכך אותך, אני צריך ללכת לפגוש חברים שם" ומדיסון ישר שמחה וחיבקה אותו ואמרה בשקט "תודה" אנדרו הסמיק ושמדיסון חזרה למציאות היא התנתקה מאנדרו ואמרה "סליחה, לא שמתי לב" והוא אמר "זה בסדר, נלך?" והיא הנהנה לו עם ראשה. הם הלכו לשם ושתקו כל הדרך מרוב שהיו מאוהבים אחד בשני היו, ורק שהגיעו אנדרו אמר שהוא צריך לשירותים והלך ובינתיים מדיסון חיפשה את החברים של אחיה כדי לדבר איתם.
כעבור 10 דקות:
"תודה, ביי" אמרה מדיסון "ביי" מדיסון הלכה לכיוון היציאה ופגשה שם את אנדרו "לאן את הולכת? רק הגעת" "אני מצטערת, סיימתי את מה שהייתי צריכה לעשות ועכשיו יש לי עוד מלא דברים לעשות ואני חייבת ללכת" "מה את צריכה לעשות? אני יכול לעזור לך?" "אני מארגנת הפתעה לאח שלי וכן תודה, אני רק צריכה ללכת לביתי לעשות משהו ואז ניפגש בגן החיות בסנטל פארק בשעה 16:00" "למה שאני לא הבוא איתך לביתך" "לא אמרתה לי שאתה צריך לפגוש את חברים שלך" "אני יכול לבטל להם בשבילך" "ביי אנדרו" "ביי". מדיסון יצאה מהמקום ותכננה להגיע הביתה אבל כרגיל הלכה לאיבוד, לכן רצתה להתקשר לאחיה או להוריה שיבואו לקחת אותה הביתה אבל גילתה שנגמרה לה הסוללה, מה העשה עכשיו? איך החזור הביתה? מה עם ידאגו לי? חשבה לעצמה. מדיסון המשיכה ללכת בתקווה שתמצא את הדרך לביתה. השעה היתה כבר 15:00 ומדיסון מצאה את עצמה מול הספרייה הציבורית, מדיסון מאז ומתמיד אהבה ספרים והם עזרו לה להירגע ולחשוב בול מה שהייתה צריכה באותה סיטואציה לכן נכנסה. הספרייה היתה ענקית ומדיסון התפעלה מכמות הספרים, היא הלכה לכיוון ספרנית ושאלה "שלום, את יודעת איפה נמצאים ספרים מדע בדיוני?" "כן, שם" הספרנית הצביעה לכיוון אחד של ספרים ומדיסון הלכה אחרי האצבע "תודה". מדיסון הסתכלה על כל הספרים שהיו מולה והם היו רבים כל כך ורק ספר אחד משך את תשומת ליבה ולא היה לו כותרת, מדיסון הושיטה את ידה ולקחה את הספר הכריכה שלו היתה ורודה ומלאה בנצנצים, לא היה כתוב כלום בכריכה לכן פתחה את הספר הוא היה מלא באבק לכן נשפה עליו, בדף הראשון היה כתוב "היומן של ל.ב", מדיסון לא רצתה לחטטת אבל רצתה לדעת איך היומן הגיע לפה לכן העבירה עוד עמוד ברצון שכותבת היומן תספר איך היומן הגיע לפה או שהיא תספר מי היא ומדיסון תוכל להחזיר לה את היומן. מדיסון התחילה לקרוא:
"1986\8\20
בעוד כמה ימים מתחילים הלימודים ואני מחר עוברת לגור בניו יורק, אני מתרגשת מכיוון שאני הכיר אנשים חדשים, מדינה חדשה אבל אני גם עצובה מכיוון שעם כל החיים החדשים אני הצטרך להיפרד מהחיים הקודמים וזה יהיה קשה, כבר נפרדתי מכולם ואני עדיין פה אבל אני מתגעגעת אליהם אני לא יודעת איך הצליח לחיות בלי החברים שלי הם תמיד עזרו לי והיו איתי שהייתי זקוקה, מי יעשה את זה כשהיה בניו יורק, אני יודעת שהמשפחה שלי תהיה איתי תמיד ותעבור איתי לניו יורק ואני מודע על זה אבל זה לא אותו הדבר, אני לא יודעת איך יהיה לי בניו יורק, עם אני ייהנה שם בכלל, עם אני הכיר חברים חדשים ואבל אני בטוחה שתמיד התגעגעה לחברי הקודמים ולמדינה שלי. בנוסף לכל עוד שבוע יש לי יום הולדת ובה יהיה בת 14 ואחגוג אותה בניו יורק רחוק מחבריי."
כשמדיסון סיימה לקרוא את הדף היא הבינה שכותבת היומן עברה חוויה כמוה ורצתה לדעת איך היא
התמודדה עם זה, אז החליטה שהיא לוקחת את היומן. מדיסון הלכה לספרנית "אני רוצה להשאיל את הספר הזה" הספרנית לקחה את היומן מידה של מדיסון התבוננה בו ואמרה "הספר הזה לא שייך לספרייה" והחזירה למדיסון את היומן, ובאותו רגע מדיסון היתה בתוכה שהיא רוצה לגלות איך היומן הזה הגיע לספרייה ולמי הוא שייך, מדיסון לקחה את היומן ויצאה מהספרייה ופתאום נזכרה שקבעה עם אנדרו בארבע וחשבה לבקש ממנו להתקשר לאחיה לכן נכנסה לסאנטל פארק שהיה מול הספרייה וחיפשה את גן החיות. כשסוף סוף מצאה את גן החיות השעה היתה כבר 15:50 והיא חיכתה שאנדרו יגיע. עבר חמש דקות ומדיסון ראתה את אנדרו "אנדרו, אני חייבת עזרה נגמר לי הסוללה והלכתי שוב לאיבוד ואני צריכה להתקשר לאח שלי" "אז אפילו לא הגעת הביתה" "לא והמשפחה שלי לא ראתה אותי מהבוקר והם בטח דואגים, אני צריכה לדבר איתם" "בסדר, קחי" אנדרו הושיט את הטלפון שלו לכיוון של מדיסון "תודה" ומדיסון לקחה את הטלפון שלו מידיו וחייגה אל אחיה. "הלו" "איידן, זאת מדיסון" "מדיסון, מה קרה? איפה את?" "הלכתי לאיבוד ונגמר לי הסוללה, אני עכשיו בגן החיות בסנטל פארק" "את לבד?" "לא, אתמול פגשתי מישהו והפכנו לחברים קבנו להיפגש פה ב16:00 אז ביקשתי שיעזור לי וייתן לי להתקשר אלייך." "טוב אני בדרך תחכי לי" "טוב, אני אוהבת אותך" "גם אני". "תודה אנדרו וסליחה שאני צריכה ללכת עכשיו, לא ידעתי שזה מה שיקרה" "על תדאגי זה בסדר גמור עם את צריכה משהוא רק תבקשי" "תודה" מדיסון קמה וחיבקה את אנדרו והשאירה את היומן שמצאה על הספסל. אנדרו חיבק גם את מדיסון ופתאום ראה את היומן על הספסל "מדיסון הספר הזה שלך" מדיסון הסתכלה לאן אנדרו אצביע ואמרה "כן, לפני שהאיתי פה האיתי בספרייה וראיתי את הספר הזה והוא לא היה שייך לאף אחד אז לקחתי אותו" "זאת לא גניבה" אמר בצחוק "אתה יודע שלא" מדיסון הסתכלה על אנדרו וראתה מאחוריו את אחיה "אני כבר באה" היא הרימה את ידה וצעקה "איידן אני כאן" איידן הסתכל עלייה והלך אליה וכשהגיע חיבק אותה והיא אותו. "פעם אחרונה שאת יוצאת מהבית לבד עד שאת יודעת באל פה את ניו יורק, את לא מבינה כמה דאגנו לך" "אני יודעת אני מצטערת, לא התכוונתי אבל לפחות האיתי בסטאל פארק ובספרייה הציבורית, לקחתי אפילו ספר" "איזה?" מדיסון הרימה את היומן וארתה לאחיה "את זה" פתאום מדיסון ראתה את אנדרו ונזכרה בו מכוון שלפעמים שהיא עם אחיה היא שוכחת כמעט הכל "א... איידן זה אנדרו הוא עזר לי" "שלום, אנחנו באותה שכבה נכון?" "כן, שלום" "אנדרו" "איידן" , הם המשיכו לדבר ולהתחבר אחד עם השני ובתנאים מדיסון הסתכלה על הכריכה של היומן בנסיון לפצח של מי הוא היה. "מה השעה?" שאלה מדיסון איידן בדק ואמר "17:00" כשמדיסון שמעה מה השעה היא קפצה מהספסל ואמרה "אוקיי אנחנו חייבים לרוץ הביתה, אנדרו אתה בה איתנו?" אנדרו נזכר שמדיסון אמרה לו שהיא מארגנת הפתעה לאחיה ואמר "אוקיי" "מדיסון מה כל כך חשוב להגיע הביתה" "אתה תראה אבל עכשיו אין זמן לשאלות חייבים לרוץ" "תסמוך עלייה אני יודע מה היא מתכננת" שאמר זאת מדיסון הסתכלה עליו בפרצוף כועס ואיידן אמר "אוקיי, בואו נלך" שלושת הנערים נכנסו למכונית ונסעו לבייתם של מדיסון ואיידן. כשהגיעו מדיסון רצה למחסן ולקחה איתה את איידן ואנדרו, היא הוציא משם קישוטים למסיבה ונתנה אותם לאיידן ואנדרו "אנדרו תגיד לאיידן מה הוא צריך לעשות ובינתיים אני יכין עוגה" "למה צריך עוגה ואת כל הקישוטים האלה?" "אני מצטערת האחי אין זמן לשאלות חייבים לעבוד" "בסדר אחותי אני סומך עלייך". הבנים קישטו את הבית ובינתיים מדיסון הכינה עוגה הם סיימו הכל בשעה 17:55 "אוקיי עכשיו סיימנו הכל, את יכולה להסביר לי מה קורה פה" "אוקיי, זוכר שאמרת לי בבוקר שהחברים שלך כועסים עלייך בגלל שלא סיפרת להם עליי אז........" באמצה דבריה של מדיסון צלצל הפעמון של הדלת, ומדיסון רצה לפתוח את הדלת ושם הופיעו כל החברים של איידן. "שלום, תודה שבתם וכפי שאני הבטחתי אתם תאנו פה עד שלא תרצו ללכת, ביי" כשמדיסון סיימה לדבר היא עלתה לחדרה ולקחה את היומן שהיה על השולחן איתה. מדיסון הסתכלה על היומן שמצאה ועל היומן שלה, היומן שלה היה בצבע ורוד מסטיק שנפתח ונסגר בעזרת סרט באותו הצבע שמקושט בנצנצים ופייטים. לפתע שמעה מבחוץ שריקה של ציפור אז יצאה החוצה לראות אותה, הציפור הייתה על מעקה המרפסת. מדיסון נשענה על המעקה ליד הציפור ואמרה "אני חייבת לגלות של מי היומן הזה" מדיסון נבעלה ששמעה קול אומר " למה זה כל כך חשוב לך?" "מי מדבר?" שאלה מדיסון והקול ענה בתשובה "אני, הציפור" כששמעה את זה מדיסון הסתכלה על הציפור ונבהלה "אתה.... מדבר....?" "מה אמרתי לך עכשיו? ודרך אגב שמי הוא פיט" "יש .... לך ..... גם....... שם...., אני חולמת" כשאמרה זאת מדיסון התעלפה. כשמדיסון התעוררה היא מצאה את עצמה על המיטה שלה ובחוץ היה כבר אור והיא ראתה את אותו הציפור, היא נגשה אליו ואמרה "כנראה חלמתי, אין סיכוי שאתה באמת מדבר, נכון פיט" "לפחות אמרת את השם שלי נכון, אבל אני מדבר אבל רק את יכולה לשמוע אותי" מדיסון הבינה שזה לא חלום וחשבה שהיא משתגעת "על תדאגי את לא משתגעת אבל כולם חוץ ממך כן" "אז אני לא חולמת, אתה ציפור ששמה פיט ורק אני יכולה לשמוע אותך?" "כן, תודה שהבנת סוף סוף. אני אמרתי לך את שמי עכשיו תורך" "אוקיי, שמי הוא מדיסון, אתה יכול לספר לי מה קרה שהתעלפתי" "לאחר כמה דקות מישהו בלונדיני בערך בגיל שלך הגיע לכאן התכוון להגיד משהוא אבל אז ראה אותך ונבהל ולקח אותך למיטה שלך" "איידן" "אוקיי אני חייבת ללכת".