האדם שמולך | פרק 6

שלח תגובה

יוצר\ת הנושא
lolipop
הודעות: 11
הצטרף: ג' אוגוסט 10, 2021 7:39 pm

האדם שמולך | פרק 6

שליחה על ידי lolipop »

פרק 6
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~



-נקודת מבט של יהל-

כשהגעתי הביתה הלכתי במהירות לחדר, התיישבתי במיטה והמשכתי לקרוא את הקומיקס בשקט, קיוויתי שאף אחד לא יראה אותי, קיוויתי שאני לא אצטרך להסביר מאיפה הקומיקס. סיימתי את הקומיקס והרגשתי ריקנות פתאום, הוא בהחלט היה טוב, בגלל זה הייתה בי ריקנות כשגמרתי לקרוא אותו. למשך זמן קצר הוא היה הקו סיפור בחיי. והוא היה מדהים. ואז שלחתי לרעות הודעה, רציתי שניפגש, כי עזבתי את הבית הספר ואנחנו לא נפגשות כל יום, לפחות אנחנו מדברות. סיפרנו אחת לשנייה על הכל, תמיד נחמד לדבר עם מישהו שמקשיב לך. ואז החלטתי לספר לה עליו, ועל זה שהוא הביא לי את הקומיקס. כבר ידעתי מה תיהיה התגובה שלה. אבל סיפרתי. היא לא הפסיקה לצחוק. היא שאלה אם יש לי תמונה שלו. ואני שאלתי "למה שתיהיה לי תמונה שלו", אמרתי בצחוק גדול, גם היא התחילה לצחוק. זה היה נחמד.

 

-נקודת מבט של דקל-

כשהגעתי הביתה הלכתי במהירות למחשב, לא רציתי לחשוב יותר מידי. ואז לאחר כמה שעות אמא אמרה לי להוריד את טוטו. הסתובבנו לא מעט בשכונה, היום הוא היה נמרץ במיוחד. ואז ראיתי אותה יורדת בסערה מהמדרגות של הבניין. היא נראתה כל כך נסערת. היו אוזניות באוזנייה היא ישבה על מעין מדרגה במדרכה הביטה אל עבר השמיים, היא טופפה ברגליה את קצב השיר שמתנגן באוזניות. זה היה נראה כאילו היא פורקת כל כך הרבה רגש. עצבנות, עצב, כך זה הרגיש. זה היה כל כך שונה, אבל כל כך יפה. היא התחילה למלמל את השיר, אני מניח, לא באמת שמעתי. תהיתי אם עכשיו נצליח לדבר, אחרי מה שקרה היום. הצלחנו לדבר. מעט מאוד. אבל דיברנו.

 

-נקודת מבט של יהל-

ירדתי בעצבנות מהמדרגות, אני שמה במהירות את האוזניות, לא רציתי להקשיב. ואז עשיתי את טקס הפורקן שלי, זה מצחיק כמה הוא עובד כל פעם. הפעם עשיתי את זה מול העץ, העץ שמקשיב לי כל פעם שאני באמת זקוקה שמישהו יקשיב לי. הסתכלתי על העלים שלו, העץ כל כך גדל, מנקודת המבט שלי זה היה נראה שהגיע עד השמיים. גיחכתי לעצמי.

 

-נקודת מבט של דקל-

מתישהו היא התחילה לגחך. מעניין על מה היא חשבה באותו רגע. לרגע שכחתי שטוטו בידי, הוא גם נעצר. אבל עכשיו הוא שוב התחיל לרוץ, לעבר הדשא שהיה לא רחוק, אבל רחוק מספיק כדי לא לראות אותה, הוא עשה את צרכיו ונבח בקול, אומר לי להרים אותו. לפעמים זה הרגיש שהוא החכם מביננו. הוא זה שמבין אותי כשאני לא הבנתי. הייתי רוצה לדעת מה עובר לו בראש. ואז הלכנו הביתה.

 

-נקודת מבט של יהל-

בבוקר שאחריו עליתי על האוטובוס, המושב שהייתי רגילה לשבת עליו היה תפוס. האישה היא הייתה מעט מבוגרת, היו שקים בכיסה שלידה, הם היו נראים כבדים. אז עשיתי את זה בלי לחשוב יותר מידי. התיישבתי לידו. הוא היה נראה המום. אבל אחר כך הוא חייך חיוך גדול. הוצאתי במהירות את הקומיקס מהניילונית הרגשתי את הסומק על פני. חייכתי חיוך גדול כהושטתי אותו לעברו. "הוא היה מדהים" אמרתי. הסתכלתי עליו. רציתי לראות איך הוא יגיב. "הוא בהחלט אחד הקומיקסים היותר האהובים עלי, כשקראתי אותו נשאבתי לעולם שם כל כך מהר, ולדמויות" כשהוא דיבר הוא נשמע נלהב. פעם ראשונה ראיתי אותו מדבר עם שימוש רחב של מילים וכל כך הרבה התרגשות, אפילו העיניים שלו נצצו. "גם אני, כשסיימתי אותו פתאום הרגשתי מעיין ריקנות" אמרתי וצחקתי. גם הוא צחק. "דקל" הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה, "יהל" אמרתי ולחצתי את ידו. אף פעם לא לחצתי יד למישהו, זה דבר כל כך רשמי. "שנתחיל לקרוא?" הוא שאל ואני הנהנתי, הוא הושיט לידי קומיקס, הוא אמר שזו סדרה ארוכה, אז אם לא אהב אותה להגיד לו, כדי שהוא לא יביא את הספר הבא, הנהנתי שוב והתחלנו לקרוא.

 
-נקודת מבט של דקל-

כשהיא ישבה לידי שמחתי, בחיים לא חשבתי שזה יקרה. היא התיישבה בקלות כל כך, והיא חייכה חיוך גדול. גם אני. ואז היא הוציאה בזהירות את הקומיקס,  כאילו פחדה שתקרע כל דף ודף. זה היה משעשע. כשהיא אמרה שהספר מדהים אני הייתי מאושר. אני גם התחלתי לנהום על הספר, היא בטח חושבת שאני מוזר. אבל היא לא הראתה את זה, להפך, היא אמרה שהיא הרגישה ריקנות כשהיא סיימה לקרוא, האמת גם אני הרגשתי ריקנות כשסיימתי את הספר. קו העלילה, הדמויות, העולם כל כך מרתקים שבלתי אפשרי לא להרגיש אחר כך מעין חוסר, חוסר בעניין, חוסר כללי. רציתי שנמשיך לדבר אז הצגתי את עצמי, הושטתי את ידי אני לא יודע אם זה מטומטם, מיושן או שהייתי צריך לעשות את זה קודם, אבל היא לחצה את ידי והציגה את עצמה גם. והיא חייכה חיוך גדול, היו לה שיניים ישרות, זה היה נראה כאילו אלוהים בעצמו הכין את החיוך הזה, מושלם. ואז שאלתי אם היא רוצה לקרוא. לא רציתי לקרוא, רציתי להמשיך לדבר איתה, אני יותר מידי חרד חברתית. אני לא עשיתי את זה, רק במשחקים הצלחתי לבטא את עצמי ולרכוש חברים. זה נראה כל כך קשה, לדבר עם אנשים אמיתיים. נתתי לה ספר והיא התחילה לקרוא, אני לא, אני לא הצלחתי להתרכז, אז העמדתי פנים שאני קורא.

שאלה שלי:
יש לכם משהו שאתם מרגישים שצריך לשפר? יש משהו שלא מוצא חן בעיניכם?


שלח תגובה