האדם שמולך | פרק 5

שלח תגובה

יוצר\ת הנושא
lolipop
הודעות: 10
הצטרף: ג' אוגוסט 10, 2021 7:39 pm

האדם שמולך | פרק 5

שליחה על ידי lolipop »

 

#הודעה קצרה
היי, תודה שאת קוראים את הסיפור, אני מקווה שאתם נהנים. רק רצית לרשום הודעה קצרה להגיד סליחה שלא העליתי המון זמן, בגלל שהתחילו הלימודים לא היה לי זמן. אני יודעת שהפרק קצת קצר אבל רציתי להעלות אותו היום! אז חג סוכות שמח לכולם ומקווה שתאהבו את ההמשך!
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 

פרק 5

------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

-נקודת מבט של דקל-

 

כשהגעתי הביתה ארגנתי כמה ספרי קומיקס שאהבתי במיוחד, רציתי שגם היא תקרא אותם, רציתי לשמוע את דעתה. קיוויתי שזה יגרום לנו לדבר. למחרת בבוקר כשהיא עלתה על האוטובוס אוזניות היו על אוזנייה. היא ישבה מאחורי ולא הביטה לעברי. לא הייתי בטוח מה לעשות. תהיתי אם עשיתי משהו לא בסדר, היא ראתה אותי אתמול בוהה בה?

 

-נקודת מבט של יהל-

 

הייתי עצבנית כשיצאתי מהבית, רציתי להיעלם, רציתי להתנתק מהעולם לכמה רגעים. הנחתי את האוזניות על אוזניי ויצאתי לדרכי לתחנה. האזנתי לשיר, עצמתי את העיניים, רק לשנייה, לא רציתי לפספס את האוטובוס. המוזיקה היא הדבר היחיד שיכול לנחם אותי, זמזמתי בשקט את השיר המתנגן. ואז ראיתי את האוטובוס, עליתי עליו וישבתי מאחור. לשנייה חשבתי האם אני גסת רוח, אך אני לא, מעולם לא דיברנו, מעולם לא התייחסנו אחד לשני, לא באמת. אני לא עשיתי טעות נכון? אני הרגשתי שכן כשהוא הביט בי מהחלון, יכולתי לראות מעט אכזבה בעיניו.

 

-נקודת מבט של דקל-

 

היא רק שרבטה במחברת כל השיעור, היא אפילו לא ניסתה מידי פעם להסתכל על המורה שתחשוב שהיא מקשיבה כמו שהיא עושה בדרך כלל, היא לא זורקת פה ושם תשובות נכונות שאלוקים יודע איך היא מצליחה בלי באמת הקשבה מלאה. היא הייתה שקועה במחברת כאילו אם לא תסיים את הציור יקרה משהו נורא. אולי הדימוי לא מוצלח אבל השאיבה לדבר הייתה הכוונה שלי. הנחתי את ראשי על ידי וניסיתי להציץ על הציור שנבנה לאט ומהר בו זמנית. ואז היא הפסיקה. היא קשקשה עליו כאילו שונאת אותו מאוד והמשיכה לדף הבא.

 

-נקודת מבט של יהל-

 

הצלצול נשמע מהרמקולים והוצאתי במהירות את הסנדוויץ' כדי לראות אותו לשנייה. ידיו היו ריפוד לראשו ולרגע קטן המבטים שלנו נפגשו. הוא חייך, גם אני. הסטתי את מבטי ואכלתי. "היי" שמעתי קול מאחורי, "היי" אמרתי. "איזה כיף שאנחנו ביחד בוועדה לטיול". חייכתי אליה חיוך גדול והנהנתי, אמרתי לה שזו הייתה הקלה מאוד גדולה עבורי, אור צחקה וסיפרה מה עבר עליה אתמול, היא הייתה כל כך נלהבת שזה מדהים בעיניי. תמיד היה שמחה בעיניה היא תמיד גרמה לכולם לצחוק. אבל משום מה זה היה גם מוזר, בתור אדם שמנתח כל דבר ניסיתי לנתח אותה, רציתי להסביר לעצמי איך זה הגיוני, ודבר אחד עלה בראשי, זה לא, זאת הדמות שהיא משתמשת. אני לא הייתי בטוחה בתשובה, הגנה? פחד מפגיעות? לא הייתי בטוחה, אבל הייתי סקרנית.

 

-נקודת מבט של דקל-

 

היום הסתיים והלכנו לתחנה. בפעם הזאת הלכנו באותו זמן. וכאשר הגנו לתחנה, לספסל, ישבנו אחד ליד השני. ואז חשבתי שזו הזדמנות טובה הוצאתי את הקומיקס האהוב עליי ועוד קומיקס עבורי והושטתי אותו עבורה. היא הסתכלה על הקומיקס ואז עלי, ושוב פעם. "קחי" אמרתי. רציתי להגיד משהו יותר טוב, לא רציתי שכך אני אשמע אבל זה היה מאוחר מידי. היא הביטה בי וחייכה "לא, זה בסדר" היא אמרה בנחמדות. "זה הקומיקס האהוב עליי, אני רוצה שתקראי אותו" ואז היא צחקה. היה לה צחוק יפה, גם הפנים שלה פתאום נראו יותר זוהרות. "תודה, אני אקרא את זה  ואגיד לך את דעתי". חייכתי, אני יודע כי חייכתי את החיוך האידיוטי שלי, ולרגע אני הרגשתי מוזר מידי.

 

-נקודת מבט של יהל-

 

כשהוא הושיט לכיווני את הקומיקס לא הייתי בטוחה מה לעשות, חשבתי שיש לנו הסכם לא כתוב שאני קוראת בזמן שהוא, וכמובן אי תקשורת מביכה על הדרך. הבטתי בו ואז על הקומיקס לא בטוחה מה לעשות, ואז בפעם הראשונה הוא דיבר אליי "קחי". זה כל מה שהוא אמר. שוב הוא הותיר בי בלבול. "לא זה בסדר" אמרתי. ניסיתי להשתמש בקול הכי חברותי ונחמד שיש לי. "זה הקומיקס האהוב עליי, אני רוצה שתקראי אותו" הוא אמר, זה היה נשמע כל כך חמוד. לא יכולתי שלא לצחוק. הוא גם התחיל לחייך. פעם ראשונה שהוא מחייך חיוך גדול. אמרתי לו שאני אקרא את הספר ואתן לו פידבק. והוא המשיך לחייך, אבל הפעם זה הרגיש שהוא הקשיב והוא שמח שאמרתי את זה. האוטובוס הגיע וישבנו במושבים הקבועים שלנו, כל אחד בקומיקס שלו. מידי פעם הבטתי לעברו דרך החלון, גם הוא עלי. אני חושבת שהוא היה סקרן לדעת מה אני חושבת על הספר שנתן לי, אז ניסיתי לקרוא כמה שיותר. עד שכמעט האוטובוס הגיע לתחנה שלי, הושטתי לעברו את חוברת הקומיקס, אבל הוא אמר שאמשיך לקרוא אותה בבית, "תן לי אותה מחר בבוקר" ניסיתי להגיד אבל הוא התעקש. לא היו לי הרבה ברירות וירדתי לתחנה עם קומיקס בידי. פחדתי להרוס אותה. אז שמתי אותה במהירות בניילונית בקלסר והלכתי הביתה.

 


שלח תגובה