יד ימינו של המלך - פרק 9 אדון חצות

שלח תגובה
סמל אישי של משתמש

יוצר\ת הנושא
Octo3112
מגיב מתחיל
הודעות: 95
הצטרף: ו' יוני 25, 2021 5:23 pm

יד ימינו של המלך - פרק 9 אדון חצות

שליחה על ידי Octo3112 »

פרק 9 – אדון חצות

הבטתי אל שרי וראיתי שגם היא הגיעה מסקנה דומה, מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות פה?

פתאום הבנתי משהו נוסף, זה לא משנה מה אנחנו אמורים לעשות פה, עם כל הדברים שקרו אני שכחתי מה המטרה שלי. אני עומד לחזור הביתה, לראות את האחיין או אחיינית שלי בפעם הראשונה, לראות את ההורים שלי עוד פעם, לראות את טילס.

נמצא את הטבעות האלה ונעוף מפה. הושטתי את היד שלי אל הכתף שלי, מחפש את המגע המרגיע של שמונה הרגליים העדינות. העכביש בעל הדוגמא המפוספסת על גבו עבר אל גב היד שלי והרמתי אותו אל מול עיני.

"אולי אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות? איפה אנחנו צריכים לחפש?" שאלתי אותו.

תחושה של אישור הגיעה אלי. נהדר, "הובל אותנו אל הטבעות אם כך" חייכתי אליו.

"אל מי אתה מדבר אדו?"כאדיר שאל אותי בעודנו עומדים ברחוב.

"רק מברר לאן צריך ללכת עכשיו" הרמתי את מבטי אל שרי. נפרדנו מכאדיר והשארנו אותו ואת שאר אנשי העיר מאחור.

"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה אותי בעודנו מנווטים בין אלפי הגופים המיוזעים שמילאו את יוטו.

"אני לא יודע אבל יש לנו מדריך טוב" הרמתי את ידי בה שכן העכביש חסר העין. וככה הלכנו אחרי ההוראות שלו, בין הרחובות המפותלים של העיר ובין בניינים ודוכנים. הוא עצר אותי מול בית יחסית גדול, ככול הנראה של אצילים מהמעמד הנמוך. אז מה שהטבעות האלה לא יהיו הם פה.

תהיתי מה לעשות, זה היה בית גדול קירותיו מכוסות סיד לבן וגג עשוי אבן אדומה כלשהי. אני לא יכול פשוט להיכנס ולשאול על הטבעות נכון? מה אני אמור לעשות עכשיו?

"יש לך עוד עצה?" שאלתי את העכביש בעודי מקרב את כף היד שלי אל הפנים כדי לראות אותו טוב יותר אבל להפתעתי הרבה הוא נעלם, לא הרגשתי את הרגליים שלו נעות בשום מקום והוא כבר לא היה על היד שלי. הבטתי על הבית שעצרנו מולו ואז הבטתי עוד פעם אל הרחוב, לא היו בו יותר מדי אנשים, אני שרי ועוד כמה עוברי אורח.

ניצוץ קטן של אש הבליח באחורי מחשבתי, המצב הזה היה מעצבן מדי. אבל אני לא יודע איך להתמודד איתו, ואני לא רוצה ליצור סצנה עכשיו ברחוב בעקבות מעשה מטופש שאני אעשה בעודי כועס. לא אני צריך להתמודד עם זה אחר כך לעכשיו נדחה את זה. נמצא מקום להעביר בו את הלילה במקום.

"בואי שרי נחפש מקום להישאר בו ללילה" הודעתי לה בעודי חורט את המיקום של הבית בזכרוני ומתחיל ללכת במורד הרחוב.

בעודנו מחפשים מקום לישון גילתי דבר מוזר על העיר, לא היו בה אכסניות. היו בה פאבים, היו בה בתי אירוח, אבל הראשונים לא הציעו מקומות לישון והשניים היו הרבה מעבר לתקציב הדל שלנו, לא היו ביוטו האכסניות הזולות שהיית יכול למצוא בכל מקום אחר. התיישבתי עם שרי בפינת רחוב הרבה אחרי שהשמש כבר שקעה וניסיתי להשקיט את ניצוצות הכעס שריחפו בתוך הראש שלי. זה היה מרגיז, מעצבן, מכעיס, מעורר זעם. כל המצב הזה היה כך, נתלשתי מהמשפחה שלי בלי שאוכל לומר מילה בעניין, בילתי שנתיים בניתוק מהחברה האנושית ואז הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר זה לנדוד לאיזו עיר מרוחקת בחיפוש אחרי ה"טבעות"? התאמצתי בכל כוחי לשמור על ניצוצות האש התוך הראש שלי ולא להתפרץ.

יד עדינה נחה על הכתף שלי, הרמתי את מבטי לראות את שרי עם מבט מודאג על פניה.

"אדו? אתה בסדר?" היא הייתה נערה מתוקה, לא הגיע לה כל הסיפור הזה שלירה יצרה סביב העתיד שלה.

"למען האמת לא, אבל הכל יסתדר אני מקווה" הנחתי את ידי הנגדית על ידה שעדיין הייתה על כתפי, מכסה אותה לגמרי בגלל הפרשי הגדלים.

"אז בעוד שעה בערך?" שמעתי קול מתנגן מוכר מהרחוב שמעבר לנו, אפילו לא הופתעתי כששניה לאחר מכן כאדיר עקף את הפינה, הוא לעומתי כן הופתע.

"אדו? שרי? " האדם שהלך לידו נראה סקרן גם הוא, גבר נמוך בעל שער ארוך קשור מאחורי ראשו.

"שלום כאדיר" שרי הגיבה בשם שנינו.

"חברים שלך?" האדם השלישי תרם לשיחה.

"אפשר לומר" כאדיר תהה בקול רם.

"כאדיר אתה מכיר במקרה מקומות להישאר בהם לילה בעיר הזאת?" שאלתי אותו מקווה לעצה טובה ממקומי.

"המממ.... לא אין באמת מקומות במחיר טוב להישאר בהם כאן, זאת באמת בעיה" נאנחתי באכזבה למשמע התשובה הזאת "אבל בכל מקרה זה טוב שלא מצאתם מקום להישאר בו, אחרת הייתם מפספסים את האירוע המרכזי של הלילה" הרמתי אליו גבה בשאלה.

"הלילה ליל ירח מלא הרי" הוא חייך אלינו עם השיניים הלבנות שלו והעיניים בצבע הזהב בעודו מרים את ידו השמאלית ומצביע אל עבר הירח העגול התלוי בשמיים "אדון חצות עומד להופיע" החמצתי את פני בתגובה לזה, היו שמונה מלאכים, זה מה שלימדו אותי כל חיי.

מטטרון המבשר

גבריאל הכובל

מיכאל המשחרר

נראל האוהב

רפאל החושב

צמיאל חסר הכל

אאוריאל מביא האור

נוריאל הנוקמת

לכל אחד מהם היה תפקיד, כל אחד מהם ברא חלק מהעולם שלנו, כל אחד מהם החזיק החלק מכוח הבריאה. אדון חצות לא התיישב עם מה שהכרתי, ישות אחת השוכנת מעל כולם, והוא אמור להופיע בליל הירח המלא הזה?! לא.

"כמו שאמרתי לחבר שלי פה בדיוק, עוד שעה בערך, בכיכר המרכזית. אנחנו בדרכנו לשם עכשיו אם אתם מעוניינים להצטרף" החיוך שלו היה ידידותי.

"נשמח" שרי חייכה אליו חזרה בעודה אומרת את המילים, משאירה אותי ללא ברירה. אני לא אעליב את כאדיר ככה אחרי שעזר לנו כל כך במסע שלנו לעיר.

וככה הלכנו מתחת לשמיים חסרי הכוכבים בהם תלוי רק ירח עגול ל הכיכר המרכזית של יוטו, שמתי לב שככול שהתקרבנו יותר ויותר אנשים נכחו ברחובות למרות השעה המאוחרת והיינו צריכים ממש לפלס את דרכנו בקהל, בשבילי זאת היית משימה קלה, אנשים נוטים לפנות לי את הדרך בגלל הפרש הגבהים אבל בשביל שרי שלא הייתה גבוהה במיוחד והייתה יותר עדינה ממני זה היה קצת יותר קשה.

בסופו של דבר אבל הגענו אל הכיכר, רחבה גדולה וריקה שבקצה שלה הזדקר מגדל מעל גגות הבתים שלידו ובו קבוע שעון מחוגים המורכב מגלגלי שיניים שלובים אחד בשני שדוגאמות מורכבות. עבודת אומנות של מכונאי ככול הנראה. המחוג הראה על השעה החמש עשרה שבעים ושמונה, שני דקות לפני חצות.

"אז הוא אמור להופיע בחצות לפנינו?" שאלתי את כאדיר וזה רק הנהן וחייך אלי בתשובה לשאלה כאילו היא הייתה שאלה טיפשית. טוב השם שלו הוא אכן אדון חצות. חשבתי לעצמי.

עוד דקה עברה ורק דקה אחת נשארה עד שעת החצות. הרגשתי את שרי נוגעת בזרועי קלות. "מה עומד לקרות?" היא שאלה אותי והייתי חייב להודות שלא ידעתי למה לצפות. היה קהל רב ולמרות זאת מרכז הכיכר היה ריק מאדם, כאילו הם פינו אותו בשביל משהו, טקס דתי אולי?

השעון הכה חצות, וצלצול נשמע מפעמון כלשהו ששכן בתוך המגדל, צלצול יחיד ולא השש עשר שהיו נהוגים בשעת חצות.

קול הצלצול נדם ואני הורדתי את מבטי מהשעון על המגדל חזרה אל הכיכר רק כדי להידהם ממה שראיתי שם.

האדם הכי גבוהה שראיתי, וזה הרבה כזה בא ממשיהו שאח שלו מגמד את כל הגברים שהוא פגש עד עכשיו. אבל האדם שעמד במרכז הכיכר, עטוף בגלימה אדומה חסרת ברדס היה גבוהה יותר מקרד, הוא בקלות עבר את שתי המטרים וחצי. הוא הביט סביב וראיתי ניצוץ של זכוכית מגיע מהחגורה שלו שהוסתרה על ידי הגלימה, זאת הייתה חרב עשויה זכוכית? תהיתי לעצמי בעוד אנשים מסיבב לכיכר החלו לכרוע ולהתפלל. האם זה היה אדון חצות?

ואז הוא הביט בי, מסובב את כל גופו הענק אל כיווני, מסביב לעיניו היה שתי וערב של צלקות על העור כאילו משהו סרט את העור עוד פעם ועוד פעם וריטש אותו. ועיניו.... אם העיניים של כאדיר היו כמו זהב מותך אז העיניים של אדון חצות היו פשוט זהב. שני עיגולים מושלמים זורחים בליל הירח המלא, בלי אישון, בלי הלבן של העין, רק זהב מעפעף לעפעף.

והוא הביט בי עם עיני הזהב שלו וחייך. זיהיתי את התחושה שפשטה בגופי כשהוא חייך אלי, זאת אותה התחושה שהרגשתי כאשר ראיתי את קו בפעם האחרונה ושמונה העיניים שלה בחנו אותי.

סופה של אש התפרצה בתוך הראש שלי ויכולתי להרגיש את סימן הכוח שקו הטביעה על הצלעות שלי מתחמם.

מי הוא חושב שהוא? האל השקרי הזה?

קפצתי קדימה, שמעתי את זעקת הפתעה של שרי כשכבר לא הייתי לידה ואת כאדיר קורא לי בקול המתנגן שלו "אדו מה אתה עושה?!" אבל זה לא שינה לי. אדון חצות עלה לי על העצבים.

החזקתי את המחשבה הזאת במוחי, שומר עליה בתוך סופת האש שהתרוצצה הלוך ושוב ופיזרה את המחשבות שלי לכל עבר. לא יכולתי לכבול פוטנציאל עכשיו אבל לא הייתי אדם חלש בשום אופן גם בלי היכולת הזאת.

קיבצתי את ידי הימנית לאגרוף ושלחתי אותו בכל העוצמה והמשקל שלי אל תוך הפנים של אדון חצות.

הוא אפילו לא נע בתגובה לאגרוף שלי, הוא פשוט נתן לו לנחות על הלחי שלו. כל העוצמה שלי אפילו לא הסיטה את הראש שלו טיפה.

סופת האש התגברה.

ואז הוא בעט בי. במרכז החזה עם הרגל הענקית שלו, מעיף אותי אחורה בכח עצום.

עפתי עד הבניין הקרוב שם פגעתי בקיר בחבטה רמה ואז נפלתי לרצפה. משהוא הרגיש מוזר בפגיע הזאת... לא הרגשתי את הכאב... כבר הרביצו לי לפני, לא מעט אפילו, הכרתי את התחושה של כאב. אבל עכשיו... לא היה כאב כלל, רק אולי קצת בלחי שלי מהפגיעה בקיר. ואז הבנתי משהו נוסף, הראש שלי... הוא היה בזוית מוזרה אחרי הפגיע בקיר... זה כאילו... ניסיתי להזיז את היד שלי. שום דבר לא קרה, ניסיתי להתרכז בכל כוחי ולהזיז את הרגל. שום דבר, אפילו לא תזוזה הכי קלה.

מבעד לערפל של הבלבול הצלחתי לראות דמות עדינה, שרי מפלסת את דרכה בקושי בין האנשים המבוהלים ממה שקרה הרגע. היא הגיע אלי ואחזה את ראשי בידיה.

"אדו! אדו! תתרכז בקול שלי!" איך היא מעשית כל כך במצב כזה? אני לא מצליח לחשוב ישר, אני לא מצליח להורות לגוף שלי לזוז.

"אדו אתה מרגיש את זה?" היא שאלה אותי בדחיפות ובערפול ראיתי אותה צובטת את הזרועה שלי.

ניסיתי לנוד בראשי לשלילה אבל לא הצלחתי. "ל... לא" בקושי הצלחתי לדבר גם.

"אדו, זה נראה ששברת את הגב אבל אני צריכה שתרגע עכשיו כדי שאני אוכל לבדוק את זה בסדר? אם אתה מרגיש משהו לא בסדר תגיד לי. אוקי?" ראיתי את הידיים שלה עוברות על הגוף שלי אבל לא הצלחתי להרגיש אותם כלל.

"הו... הוא... שבר לי את הגב?" לא הבנתי, איך שוברים למישהו את הגב? למה המחשבה שלי כל כך מעורפלת ואיטית?

ניצוצות אחרונים של אש גוועו בתוך הראש שלי בזמן ששדה הראיה שלי התחיל להשחיר, גב שבור? לא הבנתי עם המחשבה האיטית שלי.

גב שבור.

המוח שלי סוף סוף הצליח לתפוס את המשמעות של המילים. גב שבור, לא להיות מסוגל לזוז, לא להיות מסוגל ללכת, להילחם, לאכול לבד, להשתין בעמידה, לשכב עם אישה. הפכתי ברגע למעמסה על כל מי שסביבי, לסיים את החיים שרק התחילו, הייתי אמור לראות את טילס עוד פעם, לחבק אותה להרים אותה על היידים שלי.

גב שבור.

מה שהתפרץ בתוך הראש שלי היה סופה של אש כמו שדרקון היה ציפור.

ברקים, רעמים, לבה רתחת, סלעים שבורים, רוח עשויה אש, עולם בוער. זה מה שראיתי בתוך הראש שלי עכשיו.

גב שבור.

הרגשתי את עצמי משתגע בתוך הראש שלי עצמי.

גב שבור.

תחושה מוזרה אפפה אותי, משהוא שהיה גם קרוב וגם רחוק, מוזר ומוכר בו בזמן.

הושטתי את ידי ותפסתי בו.

כבלתי פוטנציאל.

שמעתי את הרעמים מתפצחים וראיתי את האור של הברקים גם בתוך ראשי וגם סביב גופי.

קמתי על הרגליים שלי.

אדון חצות עמד מולי, חמש עשרה מטרים לערך מפרידים בנינו.

למזדיין ששבר לי את הגב היה חיוך זחוח על הפנים.

שדה הראיה שלי נמרח מהמהירות בה זינקתי אליו, היד שלי כבר לא הייתה קמוצה לאגרוף, האצבעות שלי היו פתוחות ומעוקלות, כמו טפרים. וכמו טפרים הם קרעו את דרכם דרך הבשר של אדון חצות.

תלשתי בשר מרגיש את הרכות שלו מתפרקת תחת הטפרים שלי. ניפצתי עצמות, שומע את קול הפיצפוץ שהם השמיעו כאשר הם נכנעו לכח שהפעלתי עליהן. לגמתי דם, טועם את המרקם העשיר שלו במורד הגרון שלי.

אדון חצות היה לא יותר מסמרטוט רצפה נתון בגלימה אדומה כאשר סיימתי איתו, ואני עמדתי מעליו, מחזיק בשני עיניים עשויות זהב.

הבטתי סביבי אל עבר קהל האנשים הצורחים ומתחננים, עיניי פגשו בכאדיר וראיתי מבט של תדהמה מרוח על פניו. המשכתי להביט סביבי עד שמצאתי אותה. שרי, מבט של אימה טהורה על פניה.

חייכתי אליה את החיוך הכי מרגיע שלי.

"מצאתי את הטבעות" אמרתי לה בעודי מרים את מה שקודם לכן היה העיניים של קוטל הדרקונים. ואז הכל החשיך והרגשתי את עצמי נופל לתוך אפלה עמוקה.

תמונה


שלח תגובה