יד ימינו של המלך - פרק 7 בשליחות

שלח תגובה
סמל אישי של משתמש

יוצר\ת הנושא
Octo3112
מגיב מתחיל
הודעות: 74
הצטרף: ו' יוני 25, 2021 5:23 pm

יד ימינו של המלך - פרק 7 בשליחות

שליחה על ידי Octo3112 »

פרק 7 – בשליחות

"אז מה אתה עושה פה?" שרי שאלה אותי בזמן שאכלנו את המרק שהכנתי מקודם.

"אין לי מושג אבל הביורנתת לא נותנת לי לעזוב" משכתי בכתפי והכנסתי כף מלא בנוזל רותח לפי.

"טוב אם זאת לירה בטח יש לה את הסיבות שלה"

"כן רק חבל שזה לא תואם את מה שאני רוצה..." השבתי נזכר בבית שלא ראיתי כבר שנתיים.

"ומה אתה רוצה?"

"לבקר את המשפחה שלי, לא ראיתי אותם כבר הרבה זמן"

"אני מבינה אותך אני גם מאוד מחוברת למשפחה שלי."

הבטתי בה אוכל את המרק, היה לה שער שחור חלק שבקושי הגיע לסנטר שלה, ופרצוף תמים. "מאיפה אמא שלך מכירה את קטלורק?" שאלתי אותה את אותה שאלה שישבה בפאתי מוחי כבר הרבה זמן, אבל קטלורק לא עודד אף אחד לשאול אותו שאלות.

"הו, דוד לורק מכיר את המשפחה שלנו כבר הרבה זמן. הוא היה בא לבקר עוד לפני שאמא שלי נולדה"

"למה?" שאלתי אותה תוהה על פשר הקשר של קטלורק עם המשפחה שלה.

"הוא הכיר את סבא של סבא שלי או משהו כזה, אני לא בטוחה בעצמי" היא משכה בכתפיה, "כמו שאתה לא חושב לעצמך למה דוד שלך מבקר אתכם"

"דוד שלי הוא לא ביורן קוטל דרקונים שרק השם שלו גורם לאנשים לברוח מפחד" החזרתי לה.

"טוב גם קטלורק לא אז מה הנקודה שלך?"

"את.... את רצינית?"

"מה?" לא נראה היה שהיא מבינה על מה אני מדבר.

"את אף פעם לא שמעת את הסיפורים על קטלורק?" לא רק שהיא לא שמעה לא היה לה מושג שסיפורים כאלה קיימים. אז בזמן שאכלנו השלמתי לה את הידע החסר הזה וכשראיונו שם לב הוא הוסיף חלק מהסיפורים שהוא הכיר על אביו, בגדול זה היה ערב מביך מאוד לקטלורק שכל הזמן ניסה לתקן את מה שסיפרנו.

"אז לא הרגת דרקון שחור בעמק הגחליליות?" שרי שאלה אותו.

"לא, זה היה דרקון כחול. בני אדם תמיד אוהבים לנפח את הסיפורים שלהם"

"והחלק שבו מוטטת את הטירה בזמן שרדפת אחרי מאגיט?" היא המשיכה בהתלהבות.

"זה היה רק חלק מהחומה החיצונית, רוב הטירה נשארה בשלמותה"

נשארנו ככה הרבה זמן אחרי שהמרק שהכנתי נגמר ודיברנו, זה היה כיף, זה הזכיר לי את המשפחה שלי.

"אז שרי את נשארת אצל קטלורק?" שאלתי אותה אחרי קצת אחרי שראבי הכריזה שמאוחר מדי וצריך להתחיל להתקפל.

"כן, אני אשאר פה יומיים או שלושה" היא השיבה לי.

"למה באת בעצם?"

"זה מין של מסורת במשפחה שלנו, כשאת מגיע לגיל מסויים את הולכת ללירה שתחזה את העתיד שלך"

השרירים שלי נמתחו לרגע, מין הסתם לא אהבתי את העובדה שלירה יכולה לראות את העתיד. זה הפריד אותי מהמשפחה שלי.

"בהצלחה" הצלחתי לשדל את עצמי לומר לה.

"כן קטלורק אמר שנלך לבקר אותה מחר אולי אני אשאר קצת אחרי זה אבל לאחר מכן אני אחזור הביתה"

סיימנו את השיחה ונפרדנו, מאחלים לילה טוב אחד לשני. אני תפסתי את הפינה שראבי וריאונו נתנו לי בביתם ושרי צועדת לצד קטלורק לביתו מתחת לשמיים זרועי הכוכבים.

למחרת בבוקר הצטרפתי אליהם בעת שהם צעדו לכיוון לירה.

"לחוצה?" שאלתי את שרי שהלכה בני לבין קטלורק.

"קצת" היא השיבה לי בקול מהוסס. משכתי בכתפי, אמנם לירה לא חזתה את העתיד שלי באופן ספציפי אבל ידעתי שהיא ראתה אותי בחזיונות, זה הרי למה אני תקוע פה. ידעתי בערך מה שרי מרגישה.

הגענו ללירה שעמדה על ראש הגבע שלה, מביטה בשמש עולה ממזרח לנו.

"גשי אלי גורה" היא אמרה לשרי לא טורחת לסובב את ראשה אלינו. שרי ניגשה אליה ולירה הניחה כפה גדולה ופרוותית על כתפה ועצמה את עיניה.

לירה פתחה את עיניה באיטיות ואז שלפה את השוטים שלה באיטיות משכמותיה וכיוונה אותם באוויר אל עבר שרי. קול נהמה קלוש נשמע מלירה ובתגובה אליו קטלורק נהם בשקט גם הוא.

"אם הייתי יכולה הייתי הורגת אותך עכשיו גורה, כדי לחסוך ממך את הכאב אותו צופן עתידך"

פניה של שרי החווירו.

"אני לא אומר לך מה ראיתי כי איני מאחלת קללה כזאת לאף אחד, אתן לך רק משפט אחד, רק משפט אחד" היא חזרה על עצמה.

שרי רעדה עכשיו במקומה.

"דם, עשן ועצמות שבורות הם כל אשר מחכה לך רופאה קטנה"

ואז לירה הסתובבה הרחק מהשמש שכבר הייתה תלויה נמוך בשמיים וירדה מהגבע מכוסת הדשא, רגע לפני שהיא נעלמה משדה הראיה שלנו היא נעצרה ובלי להפנות אלינו את ראשה הוסיפה.

"ידי פלדה, קח אותה אל יוטו. הטבעות מחכות לכם שם" ואז היא נעלמה.

יוטו כפי שהתברר לנו היא עיר מעבדי עורות בגודל בינוני. "אבל למה היא התכוונה כשהיא אמרה שהטבעות מחכות לנו שם?" שאלתי את ריאונו בזמן ארזתי את מעט החפצים שצברתי בשהותי איתם.

"אני לא יודע אח, אבל שנינו יודעים שמה שלירה אומרת..."

נאנחתי, לפחות אני אצא מפה סוף סוף, לירה לא אמרה מתי אנחנו אמורים לחזור אז אחרי ביקור קצר ביוטו.... אני אלך לעיר הבירה, לפגוש את המשפחה שלי עוד פעם סוף סוף.

הבטתי בערמה העלובה של החפצים שלי, היו שם חולצה, עליונית חמה וכפפות. וזהו. אפילו לא היה לי כסף. נאנחתי וארזתי את כל רכושי לתוך תיק בד קטן שקיבלתי מראבי, הנחתי את התיק על כתפי ויצאתי מהמערה – בית בליווי ראבי וריאונו.

קטלורק ושרי כבר חיכו לנו בגבול בו היער נעשה דליל עוד פעם, העצים הצעירים יותר סימנו את השטח שמחוץ לשליטת הביורן. שרי עדיין לא נראתה טוב, העור שלה היה חיוור מדי אבל לפחות עכשיו היא לא רעדה. ונראה היה גם שהיא מצוידת יותר טוב ממני למסע שאנחנו עומדים לצאת אליו.

"את בסדר?" שאלתי אותה בשקט בזמן שקטלורק בירך את ריאונו וראבי לשלום. היא הנהנה אלי בשקט וראיתי תליון פשוט על צווארה.

"תתחדשי על התליון" אמרתי לה והיא נדה בראשה "הוא לא חדש, אמא נתנה לי אותו לפני הרבה זמן" היא תפסה אותו באגרופה בחוזקה ואז הרפתה מניחה לו לנוח על צווארה פעם נוספת. הבטתי בתליון לרגע ואז החזרתי את מבטי אל הביורן.

"שמור עליה ידי פלדה" קטלורק בירך אותי לשלום ואז פנה לשרי "אני אמסור לאמך את הדברים שרי, אל תדאגי" היא הנהנה אליו, פניה עדיין חיוורת מהרגיל.

ואז הגיע תור ריאונו וראבי והיפרד מאתנו. ריאונו הרכין את ראש ואני עשיתי כמוהו והרשים לשנו התנגשו בנקישה קלה.

"אתגעגע אלך אח" הוא אמר מבעד לשיניים הזאביות שלו "גם אני אלך" השבתי לו. ראבי התקרבה אלינו בזהירות והוסיפה את ראשה לערמה "שמור על עצמך ועל הגורה אדו" היא הורתה לי בקול המעשי שלה. הרמתי את ראשי וחייכתי אל שניהם "מי ייתן ונפגש שוב בקרוב".

"מסור דרישת שלום לטילס ממני" היו מילות הפרידה של ראבי, אני בטוח שטילס תהיה מופתעת מדרישת שלום מביורן שהיא אף פעם לא פגשה.

נופפנו לשלום פעם אחרונה ויצאנו לדרכנו.

"לירה קראה לך רופאה קטנה. למה היא התכוונה?" שאלתי את שרי בזמן שהסתובבתי והושטתי לה את ידי על מנת שתיעזר בה כדי לעבור את הסלע שטיפסנו עליו.

"איי" היא החליקה ותפסתי בזרועה בחוזקה ומשכתי אותה מעלה, מייצב אותה על גבי הסלע לידי.

"תודה אדו" היא התנשפה "כן למדתי רפואה, גם אמא שלי וגם אמא שלה וגם אמא שלה.... כל בת בכורה במשפחה שלנו לומדת רפואה, זאת מסורת"

הנהנתי, זה דמה לאיך שהנפחייה עברה לבן הבכור בכל דור.

"כמה אתה חושב שכבר הלכנו?" היא שאלה אותי והביטה אחורה שם עדיין היה אפשר לראות את היער של הביורן בבירור.

"שלושה קילומטרים אולי? אני לא יודע בדיוק" היא נאנחה למשמע ההערכה שלי.

"וכמה עוד נותר?" היא נשמע טיפה מיואשת.

"אני לא יודע אבל לא נעשה את כל הדרך ברגל. ננסה למצוא עגלה שיכולה לקחת אותנו או אפילו עדיף משלחת מלאה"

"אה.... כן" היא המשיכה ללכת ועקבתי אחריה.

"אף פעם לא התרחקת הרבה מהבית נכון?" שאלתי אותה אחרי שתיקה קצרה. והיא נדה בראשה בתשובה.

"זאת הפעם הראשונה שאני עוזבת את הכפר שלנו" ראיתי את הגב שלה זז בעודה עוקפת סלע נוסף ששכב בדרך שלנו.

השמש כבר הייתה תלויה נמוך בשמיים ולפי ההוראות שקטלורק נתן לנו היינו אמורים להיות קרובים לעיירה קטנה בשם טרזטר אבל לא הצלחנו למצוא שום סימן לשבילים שמובילים אליה.

"אני אטפס רגע על עץ ואחפש בסדר?" שאלתי את שרי שעכשיו ישבה והשעינה את גבה על גזע שנפל. היא הנהנה בראשה בעייפות לאישור והתחלתי לטפס על עץ סמוך. לפחות נראה שהצבע חוזר לפנים שלה.

ניסיתי לכבול קצת מהפוטנציאל של העץ אל הידיים שלי כדי שאוכל לטפס ביותר נוחות וכמעט נפלתי מהעץ. "מפגר" לחשתי לעצמי בעודי נתלה מענף בשתיי ידי.

"אדו הכול בסדר שם למעלה?" שמעתי את שרי צועקת לי מלמטה.

"כן הכול מעולה, עוד רגע אני חוזר!" צעקתי לה בחזרה. איזה מטומטם הייתי, ידעתי שאני לא יכול לכבול פוטנציאל לבד. אני חייב או את קטלורק או את ראיונו בשביל לבצע את זה, מטומטם.

סיימתי לטפס אל הצמרת של העץ והבטתי מסביבנו, כבר התחיל להחשיך אבל הצלחתי לראות תמרת עשן שלא נראו רחקות מאוד מאתנו, זו כנראה העיירה. ירדתי בזהירות מהעץ.

"כן זה נראה קרוב, אולי נוכל להגיע לפני שלגמרי יחשיך" הודעתי לשרי ועזרתי לה לקום חזרה לרגליה.

הגענו לטרזטר בדיוק כשהשמש שקעה מעבר לאופק והלילה השתלט על השמיים. העשן שראיתי קודם עלה מארובה של מה שנראה כמו פונדק דרכים מוזנח. עברנו דרך הדלת ונשמתי פנימה את האוויר של החברה האנושית שהיה חסר לי בשנתיים האחרונות.

ברגע שנכנסנו כל העיניים פנו אלינו, היו שם בערך עשרים אנשים. ובבירור לא כולם היו מקומיים, ראיתי כמה חרבות וגרזנים לצד בגדי הפועלים המוזנחים של האיכרים המקומיים. הרגשתי את המבטים שלהם ננעצים בי כמו סכינים שחותכים את הדממה שנוצרה ברגע בו עברתי בדלת עם שרי לצידי. "לא בכול יום רואים ענק עובר כאן" שמעתי מישהו לוחש לחברו.

צעדתי בזהירות אל עבר הדלפק הרעועה ושרי עקבה אחרי מקרוב, כמעט נצמדת אלי לגמרי.

"יש לכם חדר ללילה?" שאלתי את האדם שעמד מאחורי הדלפק, הוא היה כל כך נמוך שהייתי צריך להצמיד את הסנטר שלי ולחזה בשביל לדבר איתו.

"לא נ'חנו מלאים, ב'כל מקרה לא נראה לי יש מיטו'ת שמתאימות לך" לא גיחכתי למשמע הבדיחה והחיוך שהוא העלה על פניו ירד.

"מקום אחר לישון אולי?" שאלתי אותו.

"תם' יכולים באסם אם בא'לך, אבל לא נראה לי הליידי תאהב תז'ה" הוא אמר לי במבטא הכפרי שלו.

"זה בסדר" אמרתי לו.

"טוב זה ברזלי לכל אחד אז" הנהנתי והוצאתי שני ברזליים מהכיס שלי, לי אמנם לא היה כסף אב לשרי היה וכרע אני שמרתי עליו.

"משהו לאכול לשתות?" הוא המשיך אבל אני נדתי בראשי, היה לנו את הצידה שלנו.

"אתה יודע אם יש משלחות או עגלות לאזור יוטו?" שאלתי אותו.

"לא'יודע איפה זה יוטו אבל כדי לך לשאול תבחור שם" הוא הצביע על בחור עם זקן מרובע ושפם שישב ודיבר עם שלושה אחרים מסביב לשולחן עליו נחו כוסות בירה "הוא מנהל סוג של משלחת נראה'לי" בחנתי את האדם המדובר, מהשער השחור ועד הגרזן הנתון בכיסוי עור הנושא משולש הנחצה בקו.

ניגשתי אל השולחן שלו בזהירות ושרי עקבה אחרי. השיחה שהתנהלה בין היושבים לשולחן נדמה כשהתקרבנו.

"מה?" שאל אותי אחד מיושבי השולחן, אדם בעל פנים מחודדות, שער בהיר וכמה סכינים בחגורה שלו.

"אתם מגיעים ליוטו?" שאלתי אבל השאלה שלי הופנתה לאדם בעל הזקן המרובע שנשאר שקט.

"מה זה עניינך?" הבלונדיני השיב לי. לא עניתי לו.

אחרי כמה רגעים של שקט בהם שרי הניחה את ידה על זרועי, מסמנת לי שהיא רוצה ללכת. האדם בעל הזקן המרובע דיבר.

"אני בטוח ששמת לב אבל אנחנו לא משלחת. אנחנו לא לוקחים נוסעים אתנו"

ניצוץ יחיד של אש התעורר לחיים מאחורי העיניים שלי.

"אולי תוכלו לשנות את המנהג הזה הפעם?" שאלתי, מנסה להישאר רגוע.

"תלוי, על כמה אנחנו מדברים?" הוא שאל אותי.

עכשיו שני ניצוצות ריקדו בתוך ראשי.

לא היה לנו הרבה כסף, אולי שני כסופים בסך הכל, למשלחת רגילה זה הה מספיק אבל בשבילם...

"אנחנו גם יכולים להגיע להסדר אחר" הוא אמר ועיניו נמשכו אל שרי ובחנו אותה מלמעלה למטה.

ניצוץ שלישי הצטרף אל הקודמים.

"אדו..." שמעתי את שרי לוחשת לי. ונזכרתי שלפני שעזבתי גם קטלורק וגם ראבי הורו לי להגן עליה.

האגרוף שלי פגש את האף של הבחור הבלונדיני והפיל אותו מהכיסא שלו, זורק אותו לאורך הרצפה. זעם שלא הרגשתי כבר שנתיים פשט בגוף שלי. ניצוצות של אש כתומים וצהובים ריקדו במעגלים בראשי. תלשתי את הגרזן מכיסוי שהעור שבחגורה של המנהיג לפני שהוא הספיק לשלוף אותו והצמדתי אותו לגרונו. השקט חזר לשרור בפונדק המוזנח.

"אני לוחם, זאתי שלידי היא רופאה. בשביל שני הדברים האלה אתם תיקחו אותנו אתכם, בחינם. מובן?"

הוא הנהנן בזהירות, נזהר שלא לחתוך את גרונו על להב הגרזן הקטן וראיתי את הגרוגרת שלו זזה כשהוא בלע את רוקו.

"עכשיו אני עומד להניח את הגרזן על השולחן ואנחנו שוכחים מכל זה בסדר?" הוא הנהן עוד פעם והרגשתי את אחיזתי של שרי בידי שלא החזיקה בגרזן מתהדקת.

הניצוצות נרגעו, מתחילים לשקוע חזרה לתרדמת בה הם היו במשך זמן כה רב.

הנחתי את הגרזן בזהירות על השולחן אבל אף אחד עדיין לא נרגע.

"מתי יוצאים?" שאלתי אותו.

"מ...מחר לפני הצהריים" הנהנתי ואני ושרי עזבנו את הפונדק המוזנח לטובת האסם ששילמו על הזכות לישון בו. אכלנו בשר מיובש ואז הלכנו לישון.

למחרת בבוקר שרי העירה אותי עם הזריחה. והתמתחתי בעודי קם מיצוע הקש ששכבתי עליו.

"בוקר טוב" בירכתי אותה והיא השיבה לי בחצי חיוך קטן.

"בוקר טוב" היא נראתה יותר טוב, הצבע חזר ללחיים שלה.

"יש לנו עוד זמן עד שאנחנו יוצאים. מה תרצי לעשות?" שאלתי אותה.

"אולי נסתובב קצת?" היא הציעה ולא היה לי אכפת לשתף פעולה. אז יצאנו מהאסם עם התיקים שלנו והסתובבנו במקבץ הבתים שהתושבים קראו לו טרזטר.

לא היה שוק, לא הייתה כיכר מרכזית והדבר הכי קרוב שהיה להם לנפחיה היה חנות קטנה של חרש מתכות. זו הייתה עיירה קטנה, מהסוג שהאנשים שנולדים בה אף פעם לא עוזבים אותה ושכול המידע שלהם מגיע מחבורות מפוקפקות שעוברות באזור כמו אלה שדיברנו איתם אתמול.

בגלל שהיה מדובר בכפר חקלאי רוב האנשים קמו מוקדם על מנת לעבוד בשדה אז כשאני ושרי התחלנו להסתובב היה כבר די ריק מגברים, רק הנשים והילדים נשארו והאנשים מה"משלחת".

שני ילדים עקפו אותנו בריצה, משחקים תופסת ככול הנראה. שרי חייכה אליהם כשהם התרחקו.

"אדו..." היא אמרה לי בזמן שהלכנו והפינתי את ראשי אליה בשאלה.

"מי האנשים האלה?" היא הצביע אל הכיוון בו חנו חמשת העגלות של האנשים איתם דיברנו אתמול.

נשמתי עמוק ומשכתי בכתפי "שודדים, עריקים. אני לא יודע וזה לא משנה"

"אנחנו נהיה בסדר.... להמשיך איתם?" היא נשמע מודאגת, ועם סיבה מוצדקת.

"כן, הכול יהיה בסדר שרי" הרגעתי אותה.

לקראת הצהריים פנינו אל עבר אותם עגלות וישר הבנו בו, יושב על ארגז עץ עם הגרזן תחוב בחגורה שלו בתוך כיסוי עור עם רונות הסכנה עליו ומפקד על תהליך ההתקפלות.

ניגשנו אליו ויכולתי לראות שלמרות שהוא הבחין בנו הוא התעלם מאתנו בכוונה.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותו, זה יהיה יותר נוח אם אני אדע את השם שלו.

הוא העמיד פנים שהוא הבחין בנו רק עכשיו כשהוא הפנה את ראשו אלינו. "אה שלום, אני זקרית'. ואתם?"

"אדו" השבתי בקצרה. "שרי" היא השיבה בקול שקט קצת מאחורי.

"כמה קרוב אתם עוברים ליוטו, זקרית'?" שאלתי אותו.

"יוטו היא אחת מהתחנות שלנו" הוא משך בכתפיו "אבל אני עדיין לא בטוח שאני רוצה לקחת אותך אתנו אדו" הבחנתי שהוא אמר רק 'אותך' ולא אתכם.

"אני יכול להיות שימושי" הזעפתי את פני ושילבתי את ידי, תנוחה שסיגלתי לעצמי בתקופה הקצרה שלי כמפקד בחיל המשמר.

"אני בטוח שאתה שימושי אבל אתה מבין, לא חסרים לי אנשים שיודעים להילחם בדיוק. רופאה לעומת זאת" הוא הפנה את מבטו אל שרי כמו אתמול.

הבטתי מסביבנו, הפעם נראה שהם מוכנים יותר. הם כבר החזיקו בנשקים שלהם שלופים, כולם חוץ מזקרית' כמובן.

"יש לי שאלה אליך זקרית'" אמרתי לו, לפחות נראה ששרי עוד לא הבחינה בצרות.

זקרית' נראה זחוח במעט כשהוא ענה לי "כן אדו, שאל את השאלה שלך"

"כמה רגליים אני צריך לשבור לפני שלא יהיו לך מספיק עובדים בשביל מה שאתה לא עושה?"

זוג ניצוצות כתומים ריצד בראשי.

החיוך הזחוח שלו התנדף ופינה את מקומו להבעה זעופה "אני לא חושב שאתה מבין את המצב שלך אדו" הוא אמר לי. אבל לא ידעתי מאיפה הביטחון הזה שלי מגיע, לפני שלוש שנים בחיים לא הייתי מנסה משהו כזה. מתי בדיוק איבדתי את ההיגיון שלי? כשפגשתי את קו?

ואז הבחנתי במשהו שגרם לניצוצות בראשי לגווע ולחיוך לעלות על פני.

זקרית' כנראה חשב שאני צוחק עליו בגלל שהוא נראה טיפה יותר כועס עכשיו. אלב התעלמתי ממנו ושלחתי את ידי אל עבר הארגז שהוא ישב עליו. לא הבטתי ישירות בזקרית' אבל הנחתי שהוא כמעט והורה לאנשים שלו להרוג אותי באותו הרגע.

בכל מקרה הרמתי בעדינות בידי את העכביש הקטן בעל הדוגמא השחורה לבנה על גבו ושבע העיניים.

"הרבה זמן לא התראינו" אמרתי לו והרגשתי אישור בוקע ממנו.

זקרית' הסתכל עלי כאילו אני משוגע.

"אתה יודע בהרבה מקומות לא מעריכים אתכם כמו שצריך" המשכתי לדבר אל העכביש.

"אדו..." השם נפלט משפתיה של שרי שבדיוק שמה לב לאנשים החמושים שמקיפים אותנו.

"אז חבר וותיק, חושב שתוכל להשאיל לי קצת כוח לרגע?" שאלתי אותו והרגשתי את אותה תחושה של אישור בוקעת ממנו.

החיוך שלי התרחב כשהנחתי את העכביש על הכתף שלי והורדתי את ידי אל צדי גופי.

"אז איפה היינו?" שאלתי את זקרית' והוא ניער טיפה את ראשו כאילו הוא לא מאמין למה שקרה מול עיניו לפני רגע.

"אני... אמרתי שאנחנו לא ניקח אותך אתנו אבל אין לנו בעיה לקחת את שרי" הוא חייך אלי חיוך מאולץ.

"חבל" עניתי לו.

"באמת חבל" הוא חייך את אותו חיוך אלי.

"לא רציתי להרוג אתכם" אמרתי כשגל של אש פרץ מאחורי עיניי וריצד בראשי כמו מדורה של חג הקציר. הרגשתי את סימן הכוח שעל הצלעות שלי מתחמם.

זקרית' גיחך על מה שאמרתי ושלח את ידו אל הגרזן שלו אבל הוא לא הספיק להשלים את התנועה בגלל שידי נשלחה ותפסה אותו בפנים.

הרמתי אותו מהארגז והרגליים שלו התנפנפו באוויר בעוד הידיים שלו מנסות לשחרר את אחיזתי נואשות.

שמעתי את האחרים מתחילים להתקרב אלינו.

כבלתי את הפוטנציאל מהאוויר אל כף היד שאחזה בראשו של זקרית'. התוצאה הייתה ברקים לבנים וכחולים שהשמיעו קולות פיצוץ רמים באוויר.

האש שבתוך הראש שלי נרגע וגוועה אבל עדיין החזקתי את זקרית' באוויר ביד אחת.

הברקים שככו אבל הייתי צריך לצעוק כדי שהוא ישמע אותי.

"עכשיו, אני אתן לך הדמנות נוספת לחשוב על האם אתה רוצה לקחת אותנו ליוטו או לא? בסדר?" הנחתי לו ליפול לרצפה.

 

תמונה


סמל אישי של משתמש

LeitsanHatser
מגיב מתחיל
הודעות: 73
הצטרף: ה' דצמבר 02, 2021 1:59 pm
מיקום: תפתח את הדלת

Re: יד ימינו של המלך - פרק 7 בשליחות

שליחה על ידי LeitsanHatser »

אה הנה המיליון פרקים ביום
שמח לראות שחזרת

  • ✧・゚: ✧・゚: נאמ אני יוניקורן כאסום סג נעצנעצים בלארג✧・゚: ✧・゚: 


שלח תגובה