אז איך אתה יכול לקרוא לו אוטובוס?

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה

אני לא יודעת למה אני כותבת עליך

אתה לא חלק מהחיים שלי ,

ובתכלס מעולם לא היית.

רציתי להאמין באמת שיש כאן משהו שאני לא רואה ,

משהו שאף אחד לא יכול לראות חוץ משנינו.

אהבה אסורה .

רציתי להאמין שזה אפלטוני .

שאולי אתה הפרארי שחיכיתי לה אחריי כל כך הרבה אוטובוסים.

אבל אני , כמו שאתה יודע ,עדיין נוסעת באוטובוס.

אוטובוס שעדיין לא החלטתי לגביו אם הוא הפרארי או המרצדס שהמוח שלי מנסה להאמין שהוא , או בכלל הלב .

אבל אתה לא נתת לי זמן להחליט , לא נתת לי את הנשימה הזאת של רוגע .

לא נתת לי את השקט הנפשי שהייתי מצפה ממכונית לתת לי , יותר מדי תסביכים , יותר מדי בעיות .

אתה אומר שאני עדיין בוחרת באוטובוסים

אבל אם זה נכון, למה הנסיעה בו יותר שקטה מהנסיעה איתך ?

למה אני מרגישה שאני היחידה שהוא מסיע?

ואיך הפכת , אתה , כל כך מהר לאוטובוס?

אהבה זה כמו תחבצ , הכל אותו חרא

אז למה האמנתי שאתה שונה

למה עדיין , למרות שכבר חודש לא דיברנו , עדיין יש בתוכי את התקווה שזה עוד לא נגמר או נסגר.

אחריי שזה קרה פחדתי לראות אותך

ידעתי שעוד יצא לנו להיפגש כי בכל זאת נרשמתי למכון שלך

ובאתי 4 פעמים בשבוע בכל אימון שקבעתי , בשעות שידעתי שסיפרתי לי שאתה מתאמן בהם,

ובאתי לא כי ידעתי שאתה מתאמן בשעות האלה כי זה פשוט השעות היחידות שיכולתי להגיע .

וכל פעם שנכנסתי למכון , היה את הרגע הזה

הדקירה הזאת בלב של "פאק ,אני הולכת לראות אותו"

אבל לא ראיתי אותך , אפילו לא פעם אחת .

סיפרו לי ששאלת עליי בקבלה , אבל מתי ?

כי אפילו פעם אחת לא ראיתי אותך .

ופתאום מלפחד לראות אותך או להתקל בך זה הפך ל "איפה הוא לעזאזל?!"

וזה משגע אותי , לאן כבר יכולת להעלם .

איך נעלמת לי ככה ולמה אני עדיין ממשיכה לרצות את מה שאסור , מה שלא בריא לי לנפש .

סיפרתי שאתה אובססיבי , סיפרתי את הצד הרע בסיפור , סיפרתי איך חיכית לי בעבודה והתחרפנת עליי ניסית לגרום לי לאהוב אותך כשלא יכולתי .

ניסית לגרום לי להגיד דברים שלא יכולתי להגיד , כי זה לא היה פייר כלפיי - כמו שאתה קורא לו ה"אוטובוס" שעליו אני נוסעת להגיד כאלה דברים.

סיפרתי כל מה שיכולתי כדי לצאת הקורבן , כדי להצדיק את עצמי ואת ההתנהגות שלי , את ההתאהבות המוזרה שלי כשאני נמצאת בזוגיות .

להצדיק את ההחלטה לשים את זה במקום חשוך ואפל בתודעה שלי את מה שבאמת היה .

את אותו לילה שאיבדתי את החושים בגוף שלי.

הלילה היחיד בחיי שגרם לי להבין שאני רק חושבת שאני יודעת הכל אבל אני בעצם לא יודעת כלום .

אולי אני מבולבלת ,ככה גם הייתי אז .

לא מסוגלת להחליט , ולא רוצה גם .

רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אבל מה אני יגיד לך, אתה יודע להכין עוגות

ולא יכולתי להפסיק להעביר את האצבע שלי על הקצפת וללקק אותה .

לדאוג שאף אחד לא רואה שזה מה שאני עושה , וכששואלים ? זה פשוט היה ככה .

ואני עם היכולות אפייה שלי מנסה לסדר את הקצוות שיראו כאילו עכשיו יצא מהמאפייה.

וזה הצליח , אף אחד לא חשד בכלום .

רק אנחנו ידענו את האמת , ורק אני אכלתי את עצמי מבפנים על זה .

ועדיין הדבר היחיד שמצליח להרגיע את הדופק שלי כשאני מנסה להרדם זה לדמיין את הסיטואציה הזאת שבה אתה מגיע ולא משאיר לי ברירה אחרת .

כולא אותי בערפול חושים הזה .

פנטזיה מוזרה אני יודעת , כי אתה בחיים לא תעשה את זה אני רוצה להאמין .

אני לא יודעת להסביר את הסוג אהבה הזאת , אבל היא מאוד הזכירה לי בכאב שלה את ההרגשה הפיזית שהייתה לי פעם בילדות.

כשהייתי בת 14 יצאתי עם מישהו בן 18 במשך שנתיים , אהבת נעורים מטומטמת כזאת .

נפרדנו וחזרנו כל שני וחמישי והוא היה בוגד בי נונסטופ ועדיין חזרתי .

זה היה הדבר הכי רעיל שהיה לי בחיים אבל הייתי מכורה לרעל הזה .

לא מפסיקה לחשוב עליו

והרעל שלך במסווה של משהו מתוק , של שותפות של צחוק והבנה .בניחוח הבילוי האהוב עליי - יין לבן וקינדר אצבעות.

אתה אומר שאני עדיין בוחרת באוטובוסים ושיום אחד אני אבין שפיספסתי את הרכב המושלם בשבילי.

אז אני מצטערת להגיד לך , אבל המוסכניק מנסה לסבן אותי ולגרום לי לקנות בלאי שכל יומיים יצטרך חיזוק כי הוא רואה שאני אישה וחושב שאני לא מבינה בתחום .

אבל אני המצאתי את התחום .

ובגלל זה גם אני יודעת שאני לא צריכה את זה , לא באמת .

למרות שזה מתאים לי לתקציב אבל אם אחסוך עוד קצת תאמין לי שאוכל להפוך את האוטובוס שלי ללימוזינה הפרטית שלי .

ועכשיו זה השאלה שלי וההחלטה שלי אם זה יהיה שווה את המחיר.

אבל אתה לא תהיה זה שיחליט יותר.

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה

אני לא יודעת למה אני כותבת עליך

אבל עכשיו זה קצת יותר מתבהר

כי אני מבינה שהייתי צריכה לכתוב את זה בשביל לעזוב את זה באמת .

אם כמה שאני נוטה להאמין שזה לא נגמר , אם אני רוצה להמשיך את חיי ולהאמין שמגיע לי טוב יותר אני צריכה להתנהג ככה .

ואני לאט לאט חוזרת לתלם , סתם שתדע

אני כבר לא שותה כמו שהייתי איתך

ולא מפספסת ימי עבודה וכל פעם שאני קובעת משהו לעשות אני עושה אותו .

אני לא משתאבדת לטלפון שלי ומחכה להודעה שלך .

כי בבית יש לי פרארי , והוא עושה לי שקט בנפש .

הוא גורם לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי ,מי שאני רוצה להיות כשאני לא איתך .

אז איך אתה יכול לקרוא לו אוטובוס?