קלרה ותיאודור

אוויר החדר היה קר למגע. נשיפתי התאבכה בעננת אדים בחדר החשוך רק לרגע אחד לפני שנעלמה מעיני. כשהושטתי את ידי בהססנות אל זגוגית החלון צינתו העדינה דגדגה את קצות אצבעותיי.

מבעד לזכוכית אפופת הכפור אור פנסי הרחוב הכתומים נשבר והשתקף פנימה אל תוך החדר. אורו מטיל צללים ארוכים על הקירות.

מדי כמה רגעים היה עובר רכב אבוד בחוץ ואורותיו היו מאירים גם הם הצללים שכיסו אותי במפגן חד.

היה משהו במצב הזה. קסם חבוי שליבי הבין בלי שמחשבותיי יכלו לתת לו שם. זה היה רגע קסום רק לי ולליבי, הרחק מכל המחשבות. זה היה רגע של התפעלות כנה מיופיים של החיים כפי שאני חווה רק ברגעים כה רחוקים. אבל גם הרגשתי חנוקה מאותם צללים רודפים ומסתחררים על הקירות.

רציתי לרקוד איתם בבריחתם האינסופית מן האור. רציתי ללמוד ולהבין לליבם שפחד כל כך לעמוד על מקומו. רציתי לברוח אל אפלת הלילה בחוץ כשהם עוטפים ומנחמים את ליבי ולא כמו עכשיו כשתנועותיהם העליזות לועגות לי.

אבל לא העזתי לקום מהמיטה בשעה הראשונה.

גופו העצום והנוחר של תיאודור נמתח כאבן שאין לה הופכין לצידי. גופו חוסם כל דרך אל דלת חדרי ונשימתו הרדודה עוצרת את כל דחפיי העמוקים לברוח לאוויר הלילה פן אעיר אותו.

אז אני נשכבת בדממה במקומי ומביטה בצללים המשחקים ברחבי החדר.

גופי לא היה האבן הדוממת כמו גופו תיאודור. אצבעותיי פרפרו ופרכסו בכל רגע, חופרות אל תוך הסדין והשמיכה בתקווה שהתנועה תעייף ותעניק לגופי את השינה המיוחלת. שריריי מתכווצים ונרפים ללא הפסקה בעודם נעים במקומם. סביר להניח שהתפתלתי במקומי לפחות כבר כמה מאות מטרים טובים. גופי הרוטט מתנהג כמו קערת ג'לטין שהונחה על הרצפה בעת רעידת אדמה. רוטט ומתנוענע ללא הפסקה אך מסרב לנוע ולו במילימטר ממקומו.

תיאודור אומנם לא דחק אותי כנגד הקיר כשהוא הלך לישון שכן המיטה שלי הייתה גדולה כמובן ויכלה להכיל בקלות את תיאודור ואת גופי הקטן והחמקמק. אבל תיאודור התעקש לישון בצמוד אלי ואני לא יכולתי שלא לישון ליד אדן החלון הגבוה.

ראשי היה מוסתר בעדינות מתחת לאדן החלון עשוי העץ ונותר חבוי מכל האורות שפרצו את דרכם אל חדרי. מגונן עלי מפני האורות שהטילו מרותם על החדר.

עיניי רדפו בשיגעון אחר הצללים המהלכים. אישוניי דלגו במסלולים המשתנים של האור הנכנס מבחוץ ושל החושך המתכווץ בפחד מפניו.

לעיתים עייני רדפו את אורות המכונית שנסעה בחוץ ואת האור שהיא שפכה על דלת הכניסה לחדר. לפעמים הם בחרו להתמקד, עד שכמעט קדחו חור בתקרה, בצללי העלים ואור הפנסים הכתום שהבליח ונעלם עם תנועות הרוח שבחוץ.

בלילות שלא ידעתי מנוחה הצללים היו מנחמים. חיים ותזזתיים כמותי. רדופים ורודפים, כפויים בתנועה מתמדת, בידי הכוחות העלומים של היקום. נסתרים ומסתוריים. חלילה לא מוארים. עליזים כרקדנית על רגליה אך כל סודותיהם חבויים עמוק בתוך מעמקיהם האפלים.

נשימה עמוקה של תיאודור לצידי גורמת לו להשתעל לרגע והוא מתפתל על המצעים המבולגנים עד שהוא מצליח לסדר את גופו בצורה נוחה תוך כדי שינה. תנועתו מסיטה את תשומת ליבי. מקבעת את כל ישותי בגופו הגדול והתמים.

פניו העדינים מופנים אלי. הם רגועים ועדינים. פיו לא מכווץ, עיניו עצומות בעדינות תחת עפעפיו הגדולים וקמטי פניו מחליקים ונעלמים אל תוך השינה.

אני חושבת עליהם באור. איך אור השמש מפסל את שריריו בכיווצים העדינים של זעף. את מבטו הכחול והרציני כשהוא מחזיק את חייו במשמעת ברזל.

יש משהו כל כך מנחם ויפיפייה לחזות בהם ברגעים בהם הוא לא נאבק בחייו, כשהוא מניח להם ומקבל על עצמו את השלווה שבשינה.

אני שולחת יד מהוססת ומלטפת את סנטרו נטול הזיפים. אני רוצה לדרוש ממנו להתעורר. שיניח לי לעבור מעליו ולברוח אל תוך הלילה. לברוח הרחק ממנו ומידיו החמות והמחבקות. אבל אני לא עושה את זה ורק מניחה לו לישון בעוד שפתי מרחפות סנטימטרים ספורים משפתיו המפוסקות.

אני שונאת אותו על האהבה שלו אלי. על האהבה שלי אליו. על השנאה שלי אל העולם הזה ועל שהעז להיות חלק מעולמי.

הוא מתנועע שוב ואני מנצלת את תנועותיו לדלג בעדינות מעל גופו הישנוני. תחילה רק ידיי נפרשות מעליו ובזינוק עדין אני דוחפת את גופי הלאה מעליו ונוחתת בצד השני של המיטה.

"הלילה לא יהיה לילה שאשן בו", אני חושבת במרירות, "אבל אין טעם להעיר גם אותו".

בחדרי הצנוע אין הרבה. מספר פוסטרים דהויים משיבים לי מבט ביקורתי מבין הצללים על שיטוטיי הליליים. ארון ספרים נידח שנעזב לטובת חלומות אחרים עומד במרחק של מטר ממרגלות המיטה שלי. לצידו של ארון הספרים ישנו שולחן כתיבה קטן שנזנח לחסדי האבק שאני לעולם לא מנקה. מיטתי המרובעת והגדולה יכולה להכיל שני אנשים בנחת אבל כעת היא נראת לי צפופה מדי לצד גופו הגדול ומלא החיוניות של תיאודור. 

לצד המיטה נח לו הפריט האחרון שאני מרשה לו להתקיים בחדרי, שידת לילה קטנה שהכילה את כל שהרשתי לעצמי לאהוב בעולם הזה.

במגירה אחת נחו להם מילים דוממות שנכתבו עבורי מזמן וכעת קיימות רק על הדפים הקמלים. שמו של תיאודור מופיע שם באחד הדפים עם כתב ידו המקושקש ומילותיו המגושמות כגופו.

במגירה אחרת היה אוסף מזכרות קטנות שקניתי בעבר. כשעוד היה להם ערך בעייני והם לא היו עוד חתיכת זבל שאני מסרבת לוותר עליה.

בראש השידה נח לו נגן המוזיקה הישן של אמי. טעון ומוכן לכל רגע שאצטרך את נחמת המילים העדינות של אדם שלא שר למעני.

לרגע כמו הרגע הזה.

לסיום, נחה לה במרחק קצר מהישג ידי, קופסת קרטון קטנה. אני מביטה בה לרגע ארוך. תוהה האם אני צריכה אותה איתי כעת כמו שאני צריכה את נגן המוזיקה עם קולותיו הרבים והמרגיעים.

אני מקבלת החלטה מהירה וידיי נשלחות במהירות אל קופסת הקרטון ואני לוקחת אותה עימי בעודי מתגנבת על רצפת העץ החורקת.

אני נינג'ה. מתחמקת על קצות אצבעותיי כמו גנבת מלאת רגשות אשם בשעת לילה שמתגנבת אל הכספת של סבתא שלה. אצבעותיי שקטות על הפרקט וההתרגשות בליבי מתעצמת כמו ווליום במסיבה עם כל פעימת לב.

כשאני יוצאת מהחדר הדלת חורקת על הצירים הישנים שלה אבל תיאודור לא מתעורר. הוא רק ממלמל ומתהפך במקומו כמו תמיד. מותיר אותי חופשיה לרוץ בחשאיות ברחבי המסדרון של ביתי המנומנם.

אני רוח. חולפת בין החדרים, אצבעותיי רכות על פרקט העץ הישן שנפרש ברחבי הבית, לא מעלה אפילו את הרחש הקל ביותר.

חיוך עולה על שפתיי מהמחשבה על התאמצותי להיות חשאית כשכל הבית ריק. הוריי טסו לפני מספר שעות והשאירו אותנו הבוגרים לטפל בעצמנו. אבל לא לפני שהם קיימו איתנו שיחה ארוכה ומביכה מלאה בטונים תקיפים ומבטים מזרי אימה בנוגע למה שנעשה בבית ריק.

לפחות עכשיו נחסך ממני החוויה של לשמוע את שיחותיהם הליליות של הוריי היושבים במטבח או את מבטיהם השופטים בעודי מתגנבת החוצה כמו פושעת הבורחת מהמשטרה.    

כשפתחתי את דלת הרשת המובילה אל אוויר הלילה הרגשתי שגופי מתעורר בבת אחת בעוצמה.

הלילה בחוץ קפא במקומו. דממה אחזה בכל דבר בעולם השרוי בשינה, לא רק בחיות ובאנשים, אלא גם ברוח ששרקה בלחישה הססנית ובעלים שרחשו כקול פעמונים עדינים. באוויר  הקר עמד ריח עדין של מלח מעושן כמבשר על שריפה רחוקה וריח של וניל. מלוא קסמו וכוחו של הלילה הכה בי.

פנסי הרחוב הצהובים הטילו את אורם הצהוב-כתום שהאיר רק בקושי את הגינה מלאת הצמחים. גופיהם הגבוהים ורבי הענפים כעת לא נראו יותר מאשר מספר עצמים שחורים חסרי כל ייחוד בתוך האפלה שהציפה כמבול את העולם.

מעבר לדלת, מעבר לגינה ולשביל הגישה, הרחוב הדומם היה כל מה שרציתי. השקט שלו מתוק ותובעני כלפי כל, ואני טבעתי לתוכו בשמחה. אני משקיטה את המחשבות הבלתי פוסקות שלי יחד עם נוכחותו המרגיעה ומתמסרת אליו.

המיקוד המחשבתי אליו אני צוללת נפלא. כמו כלי נגינה שנפרט סופסוף בקצב המטרונום. פועם באחידות למקצב הנקבע ולא משתולל עוד בכאוטיות האין סופית של החיים חסרי השלווה.

עם שלוותי מוחי הצלול פנוי להכיר בעולם המתקיים סביבי ולברך אותו אל תוך המודע. להתענג על טעמו הממלא את כל חמשת חושיי.

הצללים מאור הפנסים הסתובבו והתנועעו יחד עם הרוח. הם עוטפים ומכסים אותי, ואז כשם שהם מסתירים אותי מהתאורה הם נעלמים. מותירים אותי לעמוד חסרת מגן כנגד אור הפנסים.

באותם שניות ראשונות התחושה היא כמו בעת צלילה. ברגע אחד המים מקיפים אותי, עוטפים אותי, ומצמררים את הגופי. הרגשתי מעוררת. הרגשתי בחיים.

הצעד הראשון ממפתן הדלת הוביל אותי אל שביל הבטון שהתפתל במשך מספר מטרים בין פרחי הגינה ועד לרחוב. הבטון היה קר במידה מדהימה מאוויר מצינת והרוחות השורקות. האטתי את צעדי ולו רק בשביל להתענג על תחושתו הקרה תחת כפות רגלי.

ידי דוחפות בעדינות את האוזניות אל תוך אוזניי ומניחה למוזיקה המתעוררת לחיים בעדינות למלא אותי.

העולם סביבי נמוג לכדי לחשושים לא מובנים כאשר קולו של בארנס קורטני החל להתעורר באיטיות באוזניות.

תחילה שמעתי את הגיטרה. יכולתי לדמיין את הכלי נח בידי ואת אצבעותיי פורטת כמה מיתרים בחשש כמו הצליל שהדהד באוזניי. אחרי צלילי הגיטרה הצורמים התופים מתחילים את מקצבם מלא התכליתיות. כל הלמה היא כמו לב המחסיר פעימה מרוב אימה. אחרי השניות הארוכות והמייסרות בהם אני משוועת לקולו, אני שומעת אותו. לא לוחש, לא רך, אבל נעים. כאילו הוא מדבר אלי באהבה הייחודית אליו.   

"מזל, מזל חייך ודעך,

לא ראיתי אותך באחרונה.

אני זקוק לך, אני לא יכול עוד לחכות,

אבל כשאני מסתכל, אתה לא שם.

לא משנה מה אנחנו עושים,

הלילה טוב לגרם או שניים.

אני אשתה איתך עד מאוחר,

עד שהבוקר יפציע" (sinners - barns courtney)

זה מתחיל בצעד אחד מהסס. רק רגע אחד של ספק שממלא אותי לפני שאני מחליטה להתמסר אל הרגע, אל קולו ומילותיו של בארנס ולדהור אל הרחוב בסערה.

הרוח הקרירה עוטפת אותי בעודי מתנוענעת לצלילי השיר כשהקצב של הפזמון אופף אותי. ריח הלהבות הרחוקות ממלא את אפי ועוזר לי לדמיין את הלהבות שבוודאי אופפות את ליבו של בראנס קורטני כמו שהם עוטפות כעת את ליבי.

כעבור נשימה קצרה אני כבר לא ברחוב. אני בעולם משלי. הצללים וקולות הצללים שאני שומעת בראשי. בראנס קורטני ושיריו שוטפים את המחשבה שלי ומציתים את הדימיון שלי כפי שרק אני יכולה לחוות. אני לא ברחוב יותר, אני רוקדת לי בשדה חיטה על צלע הר. האספלט הקר שלרגלי הוא לא יותר מאשר אדמה הדוקה שמחזיקה אותי בעוצמתה הרחומה.

אני רוקדת בשלווה, מתנענעת לצליליי השיר במעין שילוב של סטפס עם ריקוד מודרני, יוצרת יצירה חדשה שהיא נחלתי בלבד. כפות רגלי חולפות אט אט מן המדרכה אל שפת הכביש ואחרי עוד נשימה אחת אני כבר רוקדת עליו. הרוח הקרה מלטפת אותי, מעודדת אותי, בעודי חותכת אותה בלא בושה.

אני שולחת את ידי באינסטינקט אל חפיסת הקרטון הטחובה בכיס הפיג'מה אך עוצרת ברגע האחרון. אני מרגישה את העולם נקטע ברגע. הריקוד מפסיק עם דעיכת המוזיקה. האופוריה נעלמת כשאני קולטת את גופו של תיאודור נעמד בצידה השני של המדרכה, מביט בי במבטו המיוסר.

אני זונחת את הסיגריות בכיס הפיג'מה ומתקרבת אליו בפיזוז עדין. המוזיקה בנגן עוצרת למרותה של אצבע אחת והנגן עצמו מקבל גורל לא טוב מאלה של הסיגריות בכיס ישבני. אני מתקרבת אליו עד שראשינו צמודים זה לזה. אני רוכנת לעברו ולוחשת באוזנו בקול מקנטר.

"מי היה מאמין? הוא הגיח משנתו! הו, אבל למה הוא מחוץ לבית? האאא! האם הוא מוכה ירח? אולי הוא השתגע סופית? ייתכן... ייתכן והוא יצא לפגוש את אהובתו היקרה ברחוב כי נאסר עליהם להיפגש בחדריה הפרטיים? הא! אבל הוא הרי כל כך אוהב דרמות שייקספיריות זולות!"

אני מצליחה לגרד מפניו חצי חיוך אבל שום דבר מעבר לזה וזה מספיק לי. אני שולחת את ידיו לעטוף את גופי ומובילה אותו בצעדי סלואו קדימה בחזרה אל הכביש. אני צריכה לעמוד על קצות אצבעותיי כדי להגיע לאוזניו, אבל עם קצת מאמץ אני מגיעה אל אוזנו ולוחשת את המנגינה.

אנחנו נעים בתיאום כפי שכל זוג חולם להתנועע בריקוד הראשון שלו בנשף החורף. אני מניחה לעצמי להשעין את ראשו על כתפו ולנשום אותו לתוכי. את האוויר סביבנו עם הריח שלו ושל רוחות אוקטובר הראשונות. הריח שלו מתערבב בהם ויוצר ארומה יחד עם ריח הרחוב ותבליני הגינה. המעט הטבעי שעוד נותר בעולם שלי, הטבע הפראי והנער המגודל.

אבל הוא מתנתק ממני. עיניו חולפות ברגע במהירות סביב כאילו שמע רחש. אבל הוא לא הביט על הרחוב, הוא הביט על הבתים. הוא חיפש אם יש תנועה בחלונות. אם מישהו רואה אותו עכשיו. אני מנסה להצמיד אותו אלי מחדש אבל איבדתי אותו לגחמות חששותיו ומחשבותיו הטורדניות.

אני לא מחכה לו שיסיים את חיפושיו אחרי הרוחות שדמיין שרודפות אותו במחשבותיו. אני מתיישבת על המדרכה הקרה ושולחת יד מהוססת חזרה אל כיס המכנס, תוהה מה אני זקוקה לו באמת עכשיו. המחשבות שנלחמתי להדחיק התחילו לנזול פנימה מחדש עם היעלמותו של הדבר שהחזיק אותי יציבה.

הוא מסתובב לבסוף ומתיישב לידי על המדרכה. מבטו היה נעוץ בריכוז בבית משפחת קרוויל שממולנו. גופו הגדול והיציב הוא כמו לולאת חבל שמחזיקה אותי מלהיסחף בזרם המחשבות האפלות.

"מה חשבת לעצמך?".

חיוך קטן נבקע מתוך שפתיי בניגוד לרצוני.

"שום דבר. אני פשוט... נהניתי".

הפרצוף שלו התעוות במבט ספקני שמתח את החיוך שלי עד לקצה גבול יכולתו. יכולתי לראות את השאלות רצות בין עיניו. את כל המילים שהוא סרב לשחרר מבעד ללשונו. אני רוצה שהוא יאבק בהם, שיאמר אותם, שיעז סופסוף לומר את מה שרצה כל כך הרבה פעמים להגיד.

"יכולנו להיפגע! אם רכב היה עובר..."

"אבל אף רכב לא עבר"

הוא שתק לזמן ארוך. אוחז בחוזקה במילים ומריץ אותם במוחו החד, בורא ומשמיד עשרות שיחות עוד לפני שהתקיימו בניסיון ליצור את השיחה כפי שרצה.

זה היה בסדר מבחינתי. הרגעים היקרים ביותר היו הרגעים בעלי השקט העמוק ביותר. רגעים בהם אני יכולתי לשלוח את עצמי אל חיק מחשבותיי ולהתענג מהם בעצמי. מכל המחשבות חסרות התכלית וההיגיון שלי.

הוא מביט באוויר לעוד כמה רגעים ארוכים אך לבסוף נכנע ושולח את עצמו באנחה כבדה ובמגושם אל המדרכה לצידי.

הנחתי את ראשי על כתפו וניסיתי להביט בכוכבים שהאירו את השמיים. תאורת הרחוב כמובן פגמה ביופי שלהם כפי שהם יכלו להופיע אבל לי זה לא הפריע. זה רק סחף את מחשבותיי אל עבר הטבע האמיתי. הטבע הרחוק והמסוכן שבו הכל טהור יותר. יפה יותר. הטבע שתמיד חלמתי לראות אבל לעולם לא להישאר בו. צוק המתנשא מעל יער או מדבר נידח בשעות הלילה המאוחרות ביותר. ליבי תאב אל המקום בו אוכל לנשום בין רגע את העולם ואז אמשיך בדרכי. לרגע שאוכל לשאוף ולשחרר את מלוא יופיים של החיים בדיוק ברגע שבו אני חווה אותם.

אני כל כך אבודה בתוך מחשבותיי עד שאני כמעט מפספסת את המילים הראשונות שתיאודור לוחש באוזני. קולו רך כמו לחישת תלמידים מסתודדים. אבל אי אפשר שלא להחמיץ את המאמץ שלו ללחוש באוזני כשהוא כל כך קרוב אלי, כשאני מרגישה את הבל פיו באוזני.

"לא אכפת לך...?"

לרגע אני תוהה אם הוא מדבר על צינת הליל ועל הפיג'מה או שהוא מדבר על כך שאני נאבדת במחשבותיי בעודו לידי. אבל אני שומעת את הרעד בקולו. אני מרגישה את ליבי מחסיר פעימה מתסכול. למרות שהוא שואל אותי הוא לא שואל עלי בכלל. למה נעלמת, לא אכפת לך ממני? למה גררת אותי לריקוד המטופש הזה, לא אכפת לך שמסתכלים עלינו?

אני מביטה באורות הדלוקים במטבח בית משפחת דג'ונס במרחק שלושה בתים במורד הרחוב ועל המהולל הלילי שבוודאי החליט לפשוט על המקרר בביתם. מחדר השינה של משפחת פרנקלי שלצידנו עלו קולות שללא ספק כבר לא לחשו לחישות. תיאודור מדבר עליהם, הוא מביט בהם. הוא לא מדבר על הרוח, לא על השמיים ובטח שלא עלי.

אני אוחזת בתשובתי החריפה ומונעת מהמילים להחליק מפי. אני נזכרת פעם אחר פעם כמה שנינו שונים עד כדי ייאוש. כמה קרובים וכנים אנחנו באהבתנו שלעיתים נוח לנו להתעלם מפגמיו של השני.

אז אני מטביעה את תשובתי במים, מדללת אותה וסוחטת אותה לפני שאני מגישה לו אותה במתק שפתיים.

"שישרפו כולם. אם הם מעיזים לרכל עלי שאני יוצאת בשלוש לפנות בוקר לרקוד ברחוב בפיג'מה כאילו אני הדבר הכי סוער שקורה בחייהם אז הם הרבה יותר מסכנים משחשבתי. לא, לא אכפת לי. אני מסרבת לתת להם אפילו מיליגרם של יחס... אני כאן, איתך, זה כל מה שחשוב."

אני דוחפת את ראשי עמוק יותר אל תוך שקע כתפו ומנסה להמחיש לו את אהבתי בתנועות מגושמות. באותו הרגע אני מוכנה לקרוע כל פיסה של תרבות ואיפוק מתוכי על מנת להראות לו שאני לא דואגת בכלל. לא אכפת לי מכל עין שתנוח עלינו, מכל פטפוט שיתעורר בתיכון או בכנסייה ביום שני כשנחזור. לא אכפת לי באותו הרגע אם העולם עצמו יושמד כל עוד הוא רק יישאר לצידי ברגע הזה ויעניק לי מהיציבות שבמשמעת הברזל שלו. בדממה שלו.

למרות שלא התכוונתי לדבר ולהעניק לו את הזמן והדממה שלו כדי להרכיב את תשובתו המילים פשוט פרצו ממני בשטף נרגש כמו נהר שהשמיד סכר שאחז בו.

"אתה עושה לי טוב תיאודור. עכשיו, בזה הרגע, אתה גורם לי לרצות לחיות. אתה ממלא אותי בכל כך הרבה אושר שאני רוצה לבכות אל תוך החולצה שלך עד שתצטרך לסחוט אותה. אני רוצה לתפוס את הידיים שלך ולרקוד איתך במורד הרחוב עד שיעלה השחר. אני רוצה שתאזין איתי למוזיקה ותבין כמה מילים ורגשות אני חווה בכל פעם שאני מסתכלת עליך".

הוא מניח את הראש שלו על שלי ולרגע אני חושבת שסופסוף המילים שלי מצאו את הדרך הכנה ביותר שלהם להגיע לתוכו.

"למה ברחת החוצה?"

הוא מדבר ואני נושכת את שפתיי בעוצמה עד שאני מרגישה את טעם הדם מציף אותי.

כל הכוכבים שבשמיים והדממה המקודשת שסביבנו לא מספיקים לו בשביל להרגיע את מחשבותיו החרדתיות. את פחדיו העמוקים.

"כי הייתי חייבת. כי לפעמים אני חייבת לברוח מהכל. מהצללים בחדר והחום המחניק. מהמחשבות שלא נותנות לי לישון..."

אני מרגישה את עצמות לחייו זזות עוד לפני שהמילים עולות מפיו. השאלה שלו עדינה וקצרה ומכה בי כמו גל שמתרסק אל תוך שובר גלים.

"ממני?"

הפעם שובר הגלים נשבר ונסדק והמים פורצים ושוטפים את כל המחסומים.

אני מרימה מבט אל השמיים בתקווה שהכוכבים יוכלו לדבר בשמי.

"גם ממך"

אנחנו מסרבים לזוז מתנוחתנו המוזרה על המדרכה. ראשי מונח על כתפו וראשו שלו מחזיק בשלי במקומו כאילו גם הוא עומד לברוח. אנחנו לא מוכנים להביט אחד בשני, כל אחד מסיבותיו.

"את עוזבת את הכל קלרה. את עוזבת שירים וספרים ברגע אחד, מחליטה שהם לא מתאימים לך יותר ואת פשוט עוברת הלאה. את יוצאת ממסיבות וממפגשים בלי לומר מילה. את קמה באמצע הלילה ומתחמקת מהחדר..."

אני מרגישה דמעות מתחילות את דרכן אל עבר עיניי. כאב חד דוקר את ליבי עם כל מילה נוספת שעולה על שפתיו. אני מרגישה כל מילה מכווצת אותי כמו עבד שמוכה בשוט. רציתי רק להעניק לו את האהבה שלי, למה זה חייב להיות קשה כל כך?

אני מוצאת את עצמי ממררת את המילים ברוגז יותר מאשר בבכי.

נוזפת מאשר מבקשת בחמלה.

"תשאל את זה... תאמר את זה כבר".

"יום אחד אני אתעורר במיטה ואת לא תהיי שם. מתישהו את תעזבי גם אותי, נכון?".

אני רוצה לומר לו את האמת באותו רגע. ללחשש אותה אליו כמו נחש קוברה שיורקת ארס על טרפה המסכן. אבל בניגוד לרצונותיי אני שותקת ומותירה לעצמי את המרחב שבמחשבות שלי ואת העוצמה שבדממה.

"כן." אני חושבת בדממה בליבי "יום יבוא תיאודור ואני אעזוב גם אותך. תוכל להיות לזה סיבה מושלמת, צודקת ומוצדקת, ויכול להיות שלא יהיה לזה שום סיבה בכלל. אני אעזוב כי זה מה שאני עושה, כי זה הדבר היחידי שאני יכולה לעשות".

אבל אני לא מעזה לומר אותם.

כל מה שאני מצליחה להפיק מבין שפתי הם שברי צלילים שמתרכבים למשפט לא מובן.

"לא, כן, אולי... אני... אני לא יודעת".

אני רוצה לצרוח עליו מרוב תסכול. מכמה שהוא מתסכל אותי. אני רוצה לעמת אותו מול הפחדים הטיפשיים והקטנוניים שלו, עם הרכושנות שלו והצורך שלו בביטחון ושליטה כשאלה מעולם לא היו דברים שהיו בידיי להעניק לו. דברים שמעולם לא יכולתי לתת לו גם אם הייתי רוצה.

"אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כל כך שאני יודעת שגם אם אני אקום יום אחד ואעזוב, לא אפסיק לחשוב עליך אפילו לא לרגע אחד".

כי הוא היה תיאודור. הגבוה והמוצק. היצור הגדול והמתוק ביותר שהכרתי שהיה מלא רק באהבה ופחד. אדם שרק רצה לתקן הכל. גם אותי, גם את מה שלא יכל, ואהבתי אותו על זה. כי למרות שהוא הכיר את הפחדים ששכנו בתוכי הוא עדיין אהב אותי ללא תנאים גם איתם. וכעת הוא נותר להתמודד עם השדים שלי וגרוע מזה, השדים שלו, כמעט לבד.

הבנה הפתאומית עליו מרגיעה את עצביי המתוחים. פתאום אני מעריכה את הדממה שהוא מעניק לי בחששו לדבר. אני יכולה לחוש אותו לצידי. כיצד הוא מניח משקולות עופרת על שאלותיו, רגשותיו הפגועים ואלפי המילים שאני יודעת שהוא חוסך ממני בעבורו ובעבורי. זאת ברכה שאני מרגישה לא ראויה אליה.   

בתוך דממת הלילה אני מצליחה לצלול שוב אל תוך הבאר העמוקה שמסתתרת בתוכי. אני מרגישה בעודי שוקעת בתוך התודעה שלי את דפנות הבאר של מחשבותיי ואת המים הקרים והאפלים של השלווה שממלאת אותי. בתוך אותה שלווה רגעית אני מוצאת את המילים הכנות ביותר שלי, את המילים שתמיד הרגשתי אבל אף פעם לא ראיתי לנגד עיני, נסתרות בפינותיה החשוכים של התודעה שלי.

"אני אוהבת את הטבע בצורה כל כך כנה שאני רוצה לבכות כל פעם שאני רואה אי משהו סביבי. אני מאוהבת בלבנה, בכל קימור וקימור מגופה הזורח. אני מאוהבת בים הכוכבים שמעלי ורק רוצה לשקוע בתוכם בכול פעם שאני מביטה בשמיים. אני מוקסמת מהעננים שבאים והולכים. שנודדים בלי שום סיבה, בלי שום ספק בליבם, ואולי הם עושים את זה מסיבה שידועה רק להם. אני מאוהבת בטבע... עד שאני מפחדת שאם אפסיק להביט בו לרגע לא יוותר לי בשביל מה לחיות."

אני מרגישה את הדמעות החמות סופסוף זולגות מבעד לעיני עם המילים. הן מצטרפות יחד לקולי במסע אל ליבו של תיאודור השקט שלידי, נושאות על גבן את כל הרגש שהמילים שלי לא מצליחות להביא עד אליו.

"אבל הטבע שלנו הוא רגעי. הוא מושלם אבל לא מושלם. בכל רגע שלא נסתכל עליו הכל עומד במקומו אבל שום דבר לעולם לא נשאר קפוא. הוא מבליח לעינינו לאותם מיקרו שניות שהחושים שלנו קולטים אותו עד כמה שנוכל ואז הוא נעלם. בורח. העננים לעולם לא נשארים במקום אחד ומקימים בית ומשפחה. הכוכבים נודדים ברקיע כמו מים זורמים. והלבנה... היא הנודדת המפוארת ביותר. בכל לילה היא שועטת במירוץ אינסופי בשמיים מצד לצד כמו השמש אבל בניגוד אליה היא מראה בכל יום רק חלק מסוים בה. חלק ממנה מופיע לעיני העולם לפני שהוא מתכסה שוב בעלטה. אתה מבין? איש מעולם לא ראתה את אותה הלבנה, היא תמיד נודדת. בורחת לפני שהוא מתעורר".

אני מופתעת מתחושת השחרור שהמילים נוסכות בתוכי, כאילו הייתי בלון נפוח יתר על המידה שבאיטיות התרוקן מאוויר, וכעת אני מרגישה ריקה. ריקה וחלשה.

המילים שלא אמרתי, אלה שצריכות להיאמר על מנת שאוכל לחזור להביט בעיניו לעוד רגע אחד נוסף, נהיות קשות יותר להוצאה. לא נותר בי עוד אוויר רב כדי לומר את שצריך לומר, להתעמת מולו על הפחד הגדול ביותר שלו. על השדים שרודפים את שנינו בתשוקה עזה.       

"יום יבוא וגם אני אעלם כמוה. יום אחד אתה תקום ואני כבר לא אהיה שם. זה יהיה בגלל רגש אחד שיסתתר בתוכי זמן רב ואסרב לחשוף אותו עד שאשתגע בתוך עצמי. או שאולי מה שיוביל לזה יהיה משהו גדול יותר ובכלל אעלם בעצמי כפי שאתה מכיר אותי מהעולם. אבל... אבל יום יבוא ואעלם כולי, כאילו לא הייתי יותר מאשר עשן שעזב את חדרך... ואת ליבך".

ידיי משרטטות צורה באוויר מעל לידיו שעוטפות אותי בחיבוק חם. אני לא יכולה לתאר את המילים שנמצאות בתוכי אלא כחשש. חרדה. מועקה. אז אני משחררת אותן מעלי בנשיפה אחת גדולה.

"אני לא טובה בלהישאר במקום אחד, במיוחד לא עם אנשים".

הוא שותק לרגע אחד יותר מדי עד שאני כמעט מרימה מבט לראות אם הוא החל לבכות בסטואיות הרגילה שלו שסירבה לחשוף את רגשותיו בפני. אבל קולו משיג אותי. אני יכולה לשמוע את הקושי שמתגנב אל צליל גרונו. ייסורים שהוא חווה עשר פעמים לפני שהוא בכלל חשב לשתף אותם איתי.

"ואני לא אוכל לעשות שום דבר כדי להשאיר אותך איתי?".

אני מחלצת בעדינות את ראשי מאחיזתו. גופו נדרך ומתמלא לחץ כאילו אמר משהו לא בסדר שבגינו עכשיו אעזוב אותו לתמיד. אני כמעט חוזרת מתוך רפלקס ופחד אל תוך זרועותיו. הורג אותי התחושה שכל מילה שלי צריכה להישקל היטב מהחשש שאפגע בנער העדין והמתוק שלידי, שכל תנועה שלי היא צעד בשדה מוקשים שעלי לפלס.

אני מתרוממת בעדינות ממקומי על המדרכה בדיוק בזמן לראות מכונית נכנסת בעיקול הרחוב. עשרות מחשבות עוברות במוחי ברגע אחד. חלקן פורטות על נימי הכאב שבי, חלקן נואשות לזעוק במוחי את האושר שאני עוד מרגישה.

אני מניחה למכונית לחלוף על פני בלי למצמץ. אני מבינה שבפעם הראשונה, מזה תקופה ארוכה, השלווה לא עוזבת אותי באותו רגע של פורקן. היא נשארת איתי.

אני שולחת את ידי אל תיאודור בהגשת עזרה.

"תישאר איתי ותחזיק אותי איתך. לא חזק עד שיכאב לי. לא חזק עד שלא אוכל לנשום. לא חלש כאילו אני בובת חרסינה עדינה שמעט לחץ ישבור. תחזיק אותי כפי שאתה אוחז בי היום, כאילו אני האוצר שלך. האושר שלך. האהבה שלך. זה כל מה שאני צריכה, את האהבה הכנה והטהורה שלך. שתהיה משהו אחד יציב וקבוע בתוך העולם שלי. אתה חושב שתוכל לעמוד בזה?".

"זה לא רק בגללך, נכון?"

אני רוצה לומר לו שלא. שאם יבוא היום והוא יפקח את עיניו ולא אהיה שם זה רק בגללי ובגלל האופי שלי שחיי בתזזיתיות של פושע במנוסה. אבל זה יהיה שקר שאני לא מוכנה לומר לו.

"לא. זה גם בגללך. אף אחד מאיתנו לא מושלם, ושנינו רחוקים שנות אור משם. אבל היום אני רוצה אותך! היום אני מוכנה לצעוד איתך לשם! אני רוצה לעזור לך כמו שאתה עוזר לי. להיות הלפיד בלילה עבורך".

הדמעות לא מתמהמהות להגיע. גם לא הצביטה בלב, הפחדים והשאלות שרדפו אותי בכל פעם שהרמתי את עיני אל עיניו. שטרפו אותי בכל רגע בו הייתי ערה.

לא האמנתי לדברים שסופסוף יצאו מליבי. לאמת הנוראה שחלקנו שנינו בדממה.  

"אבל אתה אגור פחד וחשש. אתה מתקיים כשגופך ומחשבותייך לא מוצאות מנוחה לעולם. אתה חושב יותר מדי מה אחרים מרגישים ואתה לא מניח לליבך להרגיש את מה שאתה רוצה להרגיש! אתה מרגיש צורך לשלוט בהכל, לפתור לכולם את הבעיות בחיים, להציל את כל מי שאתה יכול גם כשאין מה להציל. אתה קשוח עם עצמך בכל דבר עד שאתה לא מניח לעצמך לחיות את החיים".

כשהוא אחז בידי המושטת רציתי לצלול אל תוך זרועותיו ולוותר על הכל. לא את הכאב שלי, לא את הכאב שלו, לא את העולם שסרב להאט מסיבובו גם כששנינו עמדנו קפואים. באותו הרגע רציתי רק להניח לשנינו להישאר חבוקים על המדרכה עד שתעלה החמה.

אבל המילים שלי מוצאות אותי לפני שאני נכנעת. 

"אתה היבשה שלי ואני הים שלך. אתה תהיה קשוח ויציב, ואני אהיה פזיזה ואסחוף אותך לכל דבר שרק אוכל. אל תניח לי להיות ספינה ואתה לעוגן. אל תכבול אותי אל הקרקעית היציבה שלך כי הספינה לא יכולה לאהוב את העוגן כשכל שהיא רוצה זה להיטלטל בין הגלים בדרכה למקומות רחוקים".

לא הצלחתי להחזיק מעמד. המילים קרעו אותי מבפנים כשאני בוכה ללא שליטה. כשאני תוחבת את ראשי אל בגדי הלילה שלו כל שאני יכולה להפיק מגרוני זה מילים מלאות בתחינה.

"אל תכבול אותי כפי שאתה כובל את עצמך".

עמדנו חבוקים בשקט על שפת הכביש זמן רב עד שהרגשתי את עיניי מתחילות להיעצם בעייפות. כל מה שהיה דרוש זה מלמול חסר פשר והוא הרים אותי בידיו בחזרה אל עבר הבית.

חלפנו בדממה מבעד לדלת, לרצפות והכתלים. הרגשתי את הבית עצמו מבין אותנו ופותח את ליבו אלינו. הצירים החלקים והרצפה החזקה העניקו לנו את השקט מלא הקדושה של הלילה.

כשהוא הניח אותי חזרה במקום מתחת לאדן החלון הרגשתי איך המיטה חורקת תחת משקלנו אבל שהוא גם נשכב בצד הרחוק של המזרן.

הבטתי בצללים הרצים על קירות החדר כמדי לילה. בתנועותיהם התזזיתיות והמנחמות. המוכרות. הם לחשו לי מה לעשות, הם ידעו מה עלי לעשות, ולשם שינוי הסכמתי איתם.

דחפתי את עצמי חזרה לעמידה והתגלגלתי מטה מעבר לגופו הגדול של תיאודור. עיניו הכחולות היפות נפקחו בעייפות והביטו בי בדממה שאמרה את הכל.

מאחורי הדלת הייתה פתוחה, אוויר הלילה עוד דבק בי וריח החצר היה כמו בושם שיכולתי להריח בכל מקום. הייתי יכולה פשוט להסתובב ולברוח. לצאת אל החשכה המנחמת ולתת לה לעטוף אותי באהבה שרק היא ידעה לתת לי.

"תתגלגל פנימה או שאני אבעט בך"

החיוך הקטן והביישני שלו מתוק יותר מכל דבר שאני יכולה לחשוב עליו ואני רוכנת כדי לטעום אותו. אנחנו מתגלגלים לצדדים, גופינו מסרבים להתנתק בין הנשיקות והחיבוקים עד שאני מרגישה את גבי נלחץ אל הקיר.

הוא מניח לי לטפס מעליו ולנחות בעייפות לצידו. ידיו פרושות לצדדים, מוכנות לעטוף אותי בחיבוק. אני אפילו לא מתלבטת, אני משתחלת בין זרועותיו ומניח את ראשי לצידו.

הצללים מברכים אותי בלילה טוב לפני שאני נסחפת אל השינה, כף ידו שלובה בכף ידי.