הבית המסתורי

בדיוק כשהוא חשב את המחשבה הזאת, הילדה הסתכלה עליו במבט חודר. "כל מי שמסתכל על הבית הזה בשעה שאני מדברת איתך קופא בזמן," היא אמרה. "אה," אמר אדמס בקול חלוש למחשבה הזאת. "אז…אני מניח שהחברים שלי לא יבואו לעזור לי לדבר איתך ולהבין מה הבית הזה ולמה הוא קרא לי ככה." אדמס הוסיף, והילדה הנידה בראשה בתמימות של ילדה בת שמונה. כי ככה נראה הגיל שלה. "טוב," אמר אדמס בשקט בלב שנדמה שדופק לו בגרון מרוב פחד, כי הוא לא האמין למה שהוא עושה כרגע. כן, הוא תמיד חווה דברים עם רוחות רפאים, אבל עד היום הוא מעולם לא היה צריך לדבר איתם, או שלפחות עד היום לא היו לו חברים טיפשים כמו דון. "אין בעיה. אז אני לבד כאן." הוא אמר, וניסה לשמור על שלוות נפש, לפחות חיצונית. "לא ממש," הילדה ענתה בכנות וריחפה סביבו. "אתה כאן איתי. אז זה לא ממש נחשב שאתה לבדך, אדמס." היא חייכה אליו חיוך צונן. "זה נפלא לדבר שוב עם אנשים," הילדה אמרה במהירות מיד אחר כך כשאדמס פתח את פיו כדי לענות תשובה עוקצנית. הוא סגר אותו באכזבה ושילב ידיים, צופה בזעף במדזי הרוח, שצפה לידו כל הזמן בריחוף עליז מדי, לדעתו, בהתחשב במצב רוחו הקודר. "לא כולם מאמינים ברוחות רפאים כיום, אפילו אלו שרואים. בזמני, עוד היו אנשים שהאמינו לפעמים, וכך יכולתי לפעמים לדבר איתם, אפילו שהם לא לגמרי האמינו עד הסוף. אז תאר לעצמך כמה אני מאושרת לדבר איתך." "אני שמח בשבילך," לחש אדמס מרוב פחד למשפט הזה. הילדה צחקה והלב של אדמס דפק בכוח מפחד עכשיו לקול שלה. "למה קראת לי? אני מניח שזאת את." אמר אדמס עכשיו אחרי רגע של שקט מבורך. 

"אה," מדזי הרוח שיהקה. "זה כי בעלך בסכנה." אדמס קפא. הרוח הסתכלה עליו ונראתה רצינית. "מה?" אדמס הצליח להגיד. "כן," אמרה מדזי הרוח. אדמס בהחלט העדיף את מדזי שלהם. "קולין?" אדמס לחש, וקולו נשבר בשם שלו. מדזי הרוח הנהנה. אדמס התקרב אליה באיום. "כדאי לך לספר עכשיו את כל מה שאת יודעת. אם זאת בדיחה, אז זה ממש לא מצחיק." הוא אמר לה. מדזי לא זזה. "אתה יכול להירגע," אמרה הילדה. "התרופה אצלי. והיא קסומה. כי גם המחלה קסומה. יש מצב שעברתי שם והדבקתי אותו במחלת רוח." "איפה התרופה?" אדמס שאל, מתעלם מכל הפרטים האחרים. קולין אכן נח יותר בזמן האחרון, אבל הוא תמיד היה אדם חלש, ואדמס הניח שזה בגלל האנמיה שלו, שלפעמים באה והולכת. מדזי הרימה בקבוק מלא באבקה אדומה. "אין לזה טעם. והוא צריך לבלוע את זה פעמיים ביום והכל יעבור." היא אמרה, ונתנה לו את התרופה. אדמס לא לקח אותה. "נו," נעלבה מדזי הרוח. "אין לי את כל היום. ואני בטוחה שגם לך אין. עם כל זה שקולין חולה וכל זה."

"איך את יודעת איך קוראים לו?" שאל אותה אדמס, ולקח את התרופה בלי להביט בעיניה השחורות. "אני רוח," אמרה הילדה. "אני מרגישה את היקום בתוכי." "שיהיה," סינן אדמס. "אפשר להמיס את התרופה במשקה," אמרה הילדה במהירות. אדמס יכל להישבע שהיא הסמיקה. "או לאכול אותה. אני הייתי הולכת על לשים אותה במשקה. אם עדיין הייתי חיה. וכל זה." "תודה," אמר אדמס בתמיהה ובהה ביראה באבקה. "ספר יופיע לידך בקרוב," הילדה אמרה, ואז נעלמה. אדמס קילל בקול בזמן שהיא נעלמה ואז קרס לישיבה בעייפות מפתיעה, כי הוא הרגיש בחוסר שלה בכוחות שלו כ"מדיום". הוא בא לכאן עם מלא שאלות ויצא לכאן עם מלא שאלות חדשות. הוא עמד להגיד משהו עוקצני על זה למדזי הרוח עכשיו גם כן, אבל מין כוח העיף אותו ישר למאחורי הדלת. אדמס קילל בקול שוב עכשיו, ואז נאנק בכאב כשהוא נרמס בשלג. דון רץ אליו לעזור לו לקום ובראון ניער מעליו שלג. אדמס ראה לפחות שדון מרגיש אשמה עכשיו על הרעיון המטופש שלו, והדבר ניחם אותו, לצערו, גם אם בניגוד לרצונו. אדמס הופתע גם מיד אחר כך כשהוא קם לגלות שהוא מלא בשלג, כאילו שהוא באמת עמד פה כל הזמן הזה ולא היה בתוך הבית. גם היה לו קפוא, בהתאם. הוא נזכר בחרדה בדבריה של הילדה, על זה שבזמן שהוא מדבר איתה, הזמן קופא בחוץ כמו השלג. אדמס ניסה לשלוט בבחילה שגעתה בו לרעיון בעיניים עצומות. "מה זה?" דון שאל והצביע על האבקה האדומה. אדמס הרגיש גוש מפתיע בגרונו. אם זה נכון, יש לו תרופה לבעיית החולשה של קולין. יש לו משימה…קולין סומך עליו שיטפל בו. הוא מחה את עיניו. "אני דיברתי עם רוח בבית הזה," זה כל מה שהוא הצליח לומר. "צדקת דון. הוא רדוף. אני מדיום. אבל…" הוא הראה לחבריו את האבקה בידיים רועדות מאוד. דון מיהר לחבק אותו כשראה את מצבו. "בואו ניסע למקום המפגש שלנו," אמר בראון וטפח לאדמס על השכם. "שם נוכל לשתות תה חם ומנחם, ולאכול גם ארוחת צהריים וגם את המרק המפורסם של דון." הם הנהנו, אדמס במאמץ, והם חזרו למכונית. בראון נהג אחרי שהוא קיבל את המפתח מאדמס, שישב ליד דון ובהה ללא הרף בתרופה, כביכול.

דון כיבד אותו ולא שאל שאלות, עד אחרי שהמרק היה מוכן, כעבור כשעה וחצי. בינתיים הם שתו תה ואכלו עוגיות מהמקרר. מקום המפגש שלהם היה מין בניין די ישן בעצמו, אבל ממש מגניב. זה היה בית קטן שהם שכרו, והם הפכו אותו למועדון לבנים. היה שם שולחן סנוקר שהם רכשו מזמן, כמה חדרי שינה, חדר לזוגות לבילויי רומנטי, שני חדרים עם מיטה לשניים כדי לישון בהן, שירותים ומקלחת, המון מחשבים, ופינה לחיות, אם מישהו היה צריך להביא באותו יום את החיית מחמד שלו, מקרר, מטבחון, כשני ארונות, מגירה לכל אחד בשידה, שטיח שחור ורך ונעים בכניסה ומתחת לשולחן האוכל והעבודה גם, ובכללי שטיחים בכל מקום, מזגן, וספרייה די גדולה. בלי אור המקום נראה די קודר, אבל עם האור הכתום שבו, שדון הדליק עכשיו, וכמה תנורים ומזגן שהם גם הדליקו, המקום היה יכול להיות שמח בקלות. חברם דרייק, שלא הגיע היום, תמיד היה שם גם מוזיקה, ואז המקום היה ממלא שמחה גם כן. עכשיו כולם כיבדו את אדמס, שבהה בקערה שלו ולא אכל. חבריו אכלו בשקיקה ברורה את המרק של דון, שהיה בסך הכל מרק עוף, אבל דון אהב מאוד לבשל, אז המרק היה מושקע ומלא בתוספות. לאורך השולחן היו גם שקדי מרק וקני

ידלך.