הבית המסתורי

הבית המסתורי

תקציר

אדמס וחבריו דון ובראון מוצאים בית מסתורי ביותר בניו יורק, עיר ביתם. כשאדמס מגלה בו גם רוח רפאים, כמדיום, הכל נהיה רק מסתורי עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל, מאחר והבית נבנה בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושלוש. מי היא אותה הרוח? ולמה היא מציקה כל כך לאדמס? מיועד גם לתחרות הסיפורים בנושא נדודים לעולמות השנה
מותר לכל גיל
ל

פרק 3אדמס

לא קרה דבר. כמה מפתיע. רוחות רפאים לא קיימות במציאות. דון סתם מושפע מיותר מדי ספרים וסרטים וסדרות. כל חוויותיו של אדמס בילדותו היו סתם הזיות של ילד מפוחד מאבא משוגע ומחיים משוגעים ומדבר שאדמס כלל לא בחר בו שיהיה נכון עליו. "טוב," אמר אדמס לבית בייאוש עכשיו. "אני אלך עכשיו. אם…אם אתם לא רוצים להגיד שלום. כן. הכל בסדר. בכלל לא נעלבתי. אני פשוט צריך לחזור הביתה לבעלי. כן, יש לי בעל ולא אישה - " "וזה בכלל לא מעניין אותנו," נשמע קול של ילדה לפתע, ואדמס חשב שהוא תכף יתעלף. ככה זה היה תמיד כששמע קול של רוח רפאים. הוא נמלא אימה מחליאה, שגרמה לו לא לזוז. כשדבר לא קרה, אדמס הבין שהוא פוחד מהפחד, ולא מהדבר עצמו, כיוון שאף אחד לא פגע בו, כולל הקול. מלא הקלה, הוא נשם אותה החוצה והסתכל סביב בחשש גדול. "שלום," אמר אדמס בחשש רב מאוד. "שמעתי הכל," אמר הקול של הילדה. "אין צורך לחזור על עצמך. אני היא מדזי." "נעים מאוד," תיקן את עצמו אדמס במהירות עכשיו, כשהבין מה קורה.

 

 

"אני, כמו שאת כבר יודעת, אדמס. ואני, אה," אדמס רצה עדיין להתעלף מרוב פחד. הוא מעולם לא דיבר עד היום עם רוח רפאים. הם תמיד רק הסתכלו עליו במין תדהמה כזאת, וכשאדמס היה מנופף להם בחזרה בידידותיות, הן היו נעלמות. אדמס הניח שקשה שלא רואים אותך תמיד. מי כמוהו יודע. הוא הסתכל עכשיו סביב. "איפה את? את מדזי, אני מבין. אני, אה, אני שמח מאוד להכיר אותך, מדזי. את יודעת, גם לילדה שאימצנו קוראים מדזי. היא תשמח מאוד להכיר אותך…" הקול של אדמס נעלם כשהוא נזכר שאולי מדזי שלו לא רואה רוחות רפאים. הוא הסמיק. "אה, כן. מי את? מה את עושה כאן? סלחי לי אם אני חוזר על עצמי בדברים שלי. אני מאוד נרגש מלדבר עם רוח רפאים. כלומר, עם ילדה חיה! חיה לגמרי - " אדמס גמגם. 

הילדה מולו רק הביטה בו בפליאה, ואז הנידה בראשה בעל השיער הכהה הקצר החלק. "אין טעם להסתיר. אני יודעת שאני מתה." היא אמרה את זה בשלווה, מחלידה גם כן. אדמס הרגיש גוש בגרונו.

 

 

 

 

"אני מאוד מצטער," הוא ריכך את קולו עכשיו. "אני מצטער על המוות שלך. כיצד הוא קרה? העיקר שאנחנו כאן עכשיו, אני מניח." הילדה הנהנה לו ונראתה אסירת תודה לדבריו בכל זאת. היא לבשה שמלה לבנה ויפה. אבל משהו לא היה בסדר בשמלה - היה עליה מין כתם, שאדמס העדיף להתעלם ממנו בהחלט. "אתה מאוד נחמד, אדמס, אדוני."

 

 

 

 

הילדה אמרה לו עכשיו לבסוף, ואז היא הסתובבה סביבו במין ריחוף מוזר, שהפחיד מאוד את אדמס, לפחות. אדמס הסתכל עליה בעיניו בלבד מרוב פחד והוא השתדל מאוד לא לזוז. "תודה," אדמס אמר בקול חלוש. הילדה התקרבה אליו. הלב של אדמס דפק לו בגרון מרוב פחד עכשיו למעשה. "אני משתדל להיות נחמד." הוא אמר בשקט. הילדה הנהנה. "מי את?" הוא שאל עכשיו, בשקט גם כן. "אני היא מדזי," אמרה הילדה. "כמו שכבר אמרתי. מתתי כאן בשנת אלף תשע מאות עשרים ושתיים." אדמס הנהן, כשהוא רושם לעצמו בלב את השנה ואת השם, על מנת שהוא וחברים יוכלו לחפש אותה אחר כך בגוגל. "אני מאוד מצטער." הוא אמר שוב בקול רך. "התרגלתי," אמרה הילדה, מדזי, בהיסח הדעת. "אתה יודע, בשלב מסוים מתרגלים לעובדה שאתה מת." הילדה חייכה חיוך מריר. אדמס לא ענה. הוא לא ידע מה אמורים לענות ממש במצב כזה. וגם, החדר הסתחרר לו עכשיו מרוב שהוא פחד ממה שקורה. הוא פשוט היה מנומס.

 

 

"ובכן," הוא החליט לבסוף. "האם זה ביתך?" הילדה הנהנה. "אז אני מניח שנחמד להעביר בביתך שלך עצמך את המוות." הוא אמר ועצם עיניים באימה. "לא כל כך," הילדה אמרה, ועצב נהיה בעיניה השחורות. אדמס לא העז לזוז. "לפעמים אני מתגעגעת לאמא ולאבא. ולאחיי." אדמס נרעד. "אבל הם החליטו להמשיך." הוסיפה הילדה. "צר לי." אמר אדמס בשקט ותהה מה קורה עם חבריו בחוץ ומדוע הם אינם ב

אים גם הם לכאן. 

 

0 תגובות
הבית המסתורי