הבית המסתורי

הבית המסתורי

תקציר

אדמס וחבריו דון ובראון מוצאים בית מסתורי ביותר בניו יורק, עיר ביתם. כשאדמס מגלה בו גם רוח רפאים, כמדיום, הכל נהיה רק מסתורי עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל, מאחר והבית נבנה בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושלוש. מי היא אותה הרוח? ולמה היא מציקה כל כך לאדמס? מיועד גם לתחרות הסיפורים בנושא נדודים לעולמות השנה
מותר לכל גיל
ל

פרק 2 אדמס

הם הלכו מיד עכשיו לבית של דון, במכונית של אדמס, לחקור קצת ' על הבית הזה, ' כפי שניסח אותו אדמס. דון הדליק את המחשב בביתו במהירות אחרי שהוא הכין למי מכולם תה ולמי מכולם קפה. כהצעיר ביותר, אדמס ביקש תה. הוא גם שנא קפה. זה עשה לו דפיקות לב מלחיצות. הוא אהב מאוד את הטעם, אבל לצערו הלב שלו הגיב אחרת לעניין והוא לא יכל לשתות. חוץ מלאכול את הקצף. דון כחכח בגרונו עכשיו והעיר אותו מהרהוריו על קפה, נכנס לאינטרנט כשהמחשב סיים להידלק לווינדוס אחת עשרה שלו ונכנס לגוגל דרך גוגל ' כרום '. "טוב," אמר דון לכולם בזמן שהם כולם התיישבו או נעמדו מאחוריו. "אז מה אני אמור לחפש, בדיוק?" דון שאל והסתכל על כולם. " תכתוב ' הבית העתיק בניו יורק מאלף שמונה מאות תשעים ושלוש," הציע בראון. דון עשה כדבריו. אדמס שתק. הוא תמיד שתק וניסה לא להבליט יותר מדי את עצמו ולהיבלע ברקע. כשדון סיים לחפש, הם מצאו מיד משהו בגוגל הראשי, להפתעתם, ולצערו של אדמס, שהשתנק עם התה בפיו. 

 

דון הקריא בזמן שאדמס השתעל כנחנק תה פושר וכשבראון (המשועשע לדבר) טפח בגבו כדי לעזור לו: "בית המדרש הגדול (באנגלית: Beth Hamedrash Hagodol) הוא שמה ומקום משכנה של קהילה יהודית אורתודוקסית גדולה, שבמשך יותר מ-120 שנה התקיימה בבניינה ההיסטורי ברחוב נורפוק 60–64 בין הרחובות גרנד וברום בלואר איסט סייד של מנהטן, ניו יורק." "זה לא ממש עוזר לנו," רטן אדמס. "נכון. אתה צודק, אדמס. בואו נמשיך לחפש." אמר דון בקול שקט. בדיוק כשהוא הניח אצבע על אות, בראון קטע אותו ושם לו יד על כתף שמאל. דון הרים את האצבע אוטומטית והסתכל עליו בשאלה ובהפתעה. "אני חושב שאין עליו חיפוש בגוגל," אמר בראון. כולם הסתכלו עליו בהפתעה, כיוון שדיבר לרוב הכי פחות. אפילו פחות מאדמס, שבזמנים טובים, אהב מאוד לדבר. "מה? אם הוא ישן כל כך, זה רק הגיוני. אני חושב שאנחנו צריכים לחפש בעצמנו בתוכו. מי גילה אותו ראשון כאן?" בראון שאל אותם, ועבר במבטו בינהם. "אני," אמר לצערו אדמס, שכן הוא תמיד העדיף להתרחק מרוחות רפאים, עוד מהיותו ילד קטן. בראון הנהן בשביעות רצון, מה שלא עזר לבחילה של אדמס מהפחד מהדבר. "מצויין. ובכן, אם כך אני חושב שכדאי שאתה תהיה זה שתמשיך לחקור אותו גם כן."

 

 

"אבל למה אני?" שאל אדמס, ולא הצליח לעצור מלהשמע בעצמו כמו ילד קטן שבורח לאבא וליבבה קטנה לברוח לו. "אני חושב שהבית הזה קורא לך," אמר לו דון בהגינות. "אתה היית זה שמצאת אותו ראשון." הם כולם כאן כתבו ספרים, וחלמו להרפתקאות. כולם חוץ מאדמס, שתמיד שנא הרפתקאות מסיבות אישיות. והיו לו לפחות חמש סיבות אישיות. "אבל…" מחה אדמס בניסיון להעלות את כבודו העצמי. "אני לא יכול." הוא גמגם תחת מבטם המפקפק. "החיים הם לא ספרים," הוא לחש, כשהוא יודע שזה אבוד, כי הם התחילו לארוז ביתר התלהבות, ודון התחיל לכבות את המחשב, ואז לארוז גם הוא. "קדימה, יוצאים שוב לבית הזה," אמר דון בהתלהבות, וטפח לאדמס על שכמו. אדמס נמלא אימה. עוד מגיל קטן הוא חווה דברים לא נעימים עם רוחות רפאים. כמובן, הוא לא סיפר על זה לאף אחד - הוא לא רצה שיכנו אותו משוגע, מה שגם כך כינו אותו לפעמים. 

 

רק לחבריו שנכחו בחדר הזה הוא סיפר קצת דברים פה ושם, לצערו, כפי שגילה עכשיו. נראה שדון נזכר בכך כשהם נתקלו בבית הזה. אדמס נאנח, נכנע לחבריו והתחיל לארוז גם הוא בנשיכת שפתיים. ' הלך הכבוד העצמי,' הוא חשב לעצמו בצער. הוא כבר ידע שהוא ייבב כמו ילדה קטנה ברגע שיקרה משהו. הם נסעו שוב לבית הזה עכשיו, אדמס שוב נהג במכונית שלו, את שתי המכוניות האחרות הם השאירו בבית של דון, והם הגיעו כעבור שעה נסיעה. ' מוזר,' חשב לעצמו אדמס. ' הבית לא היה כל כך קרוב לבית של דון מקודם. מה קורה פה? ' אבל הוא עזב את זה נכון לעכשיו, והם יצאו מהמכונית שוב לשלג, עטופים היטב במעילים ובכפפות. אדמס נשם נשימה עמוקה. הוא פנה בתקווה אחרונה עכשיו לחבריו. "הנה לכם. שום בית ושום נעליים. רק שלג ובוץ." כמובן, לא היה מסביב שום בוץ. רק שלג. אבל אדמס הניח שמתחת לשלג יש הרבה בוץ, וזה התאים לביטויי שהוא היה צריך. "אני הולך…" אדמס אמר, וזז בעליזות מופגנת יתר על המידה, בתנועות מוגזמות ובחיוך רחב מזוייף גם כן בכוונה, בניסיון לעשות כמו בסרטים בקטעים כאלה, והתחיל ללכת בחזרה למכונית שלו מיד שוב בפרצוף רגיל וחמוץ אחר כך, אבל דון עצר אותו בידו במבט של ' תחזור לעצמך ' . "בשום פנים ואופן, ידידי היקר. אתה נשאר פה עד הסוף המר. הלוא תמיד אמרת שקרו לך דברים עם רוחות רפאים או משהו, לא?" חקר אותו דון בשפה ספרותית בשעשוע בכוונה עכשיו. אדמס נאנח וקילל את עצמו בלב על שהוא סיפר להם את זה עכשיו.

 

"כן, זה נכון." הוא אמר בלית ברירה. "טוב," אמר בראון והשיחה חזרה להיות נורמלית. "הנה לך הזדמנות למשהו אמיתי, הו, מדיום יקר שלנו." אדמס האדים כולו בפניו לביטויי. "אני לא מדיום. אני רק סופר שבקושי יש לו ספרים כי הוא בן עשרים ושלוש. נו באמת, דון." הוא התלונן. אף אחד לא הגיב. אדמס חרק שינייים והסתובב מלא יראה שוב לבית. הוא הכריח את עצמו לפסוע לעברו. כשהוא הסתובב שוב לאחור בתקווה, חבריו כבר נעלמו מין העין, עקב כל השלג והסופה. ממש פתיח נהדר לסצנת אימה בסרטים. אדמס בלע למחשבה באימה. "בסדר," הוא לחש לעצמו, מלא אימה, וניסה לפתוח שוב את הדלת, צוחק לעצמו בלב למעשה ומפאניקה. הדלת הזאת בת אלפי שנים. היא לא נפתחה לשניהם ולכולם ביחד. מה הסיכויי שהיא תפתח עכשיו - אבל הדלת נפתחה רק למגעו הקל ביותר. מרוב הלם, אדמס נרתע כמה צעדים טובים לאחור, וכמעט נפל עם הרוח של השלג. "וכך גיבורנו האדיר אך המפוחד לגמרי עד לשד עצמותיו גילה שלמגעו הקסום בלבד הדלת של הבית העתיק נפתחת," דקלם לעצמו אדמס כמו תמיד ברגעי מתח את מה שקורה כסיפור, כדי להתעודד.

 

"וכעת, לאחר נשימה עמוקה, וכדי להשיב לעצמו את האומץ שלו, גיבורנו האדיר לקח אותה ופסע לעבר הבית, מעודד במעט מכך שזה קרה, ושהבית נפתח למגעו הקסום יתר על המידה." המשיך אדמס לדקלם, ואז מיהר לעשות כדבריו שלו. הוא נשם נשימה עמוקה, ונכנס לבית. הדלת נסגרה בבת אחת בטריקה. מבועת, אדמס נמלא אימה מחודשת. "שלום?" הוא אמר לבסוף כעבור כחצי דקה, בקול גבוה מהרגיל מרוב פחד. "אני, אה, אני, ובכן, אני אדמס. אני, אה…" הוא נזכר איך בראון כינה אותו עכשיו. הוא כחכח בגרונו, סמוק למחשבה. "אני, טוב, אני מדיום. אין כל סיבה להיבהל ממני! אני כמו חתול מפוחד מכם בעצמי. אני לא אעשה לכם דבר. אני מבטיח. אני, אה, אני, רק רוצה…" מה הוא רצה? אדמס ניסה לשבור את הראש. "אממ, להכיר. כן. אולי נ - נ- נ - נלחץ ידיים - " שיניו של אדמס התחילו לנקוש מרוב פחד. הוא זכר גם שבהארי פוטר, ללחוץ ידיים עם רוח זה לא נעים במיוחד, בלשון המעטה. הוא יבב. עכשיו הוא יכל, לא היה לידו אף אחד, אפילו לא דון. "ובכן," אמר לבסוף אדמס, מעודד מהמחשבה על חבריו. "

"אני מחכה."

0 תגובות
הבית המסתורי