' מכשף בבית '

' מכשף בבית '

תקציר

"מזל טוב," אמרה האישה הזקנה הלבושה בשמלה יפה אבל בסגנון מיושן, מהסוג הזה שכל אחד עלול למצוא על סבתא שלו, או שלה, שוב, ונישקה אותי על הלחי נשיקה רטובה מאוד. הלב שלי דפק במחאה על זה ומיד ניגבתי אותה. "מזל טוב על הרבה דברים." האישה הזקנה אמרה לי גם בהתרגשות עכשיו. " מה הייתם עושים אם הייתם מגלים קסם?
מותר לכל גיל
ל

נק' מבט: איתן

אני לא יודע מתי הרגשתי בפעם הראשונה שאני שונה. אולי זה היה בפעם ההיא, כשכל הדפים עפו בכיתה, וכל החלונות בכיתה היו בכלל סגורים, והמזגן היה בדיוק חלש מדי מכדי לעשות את זה לכל הכיתה, וכולם צרחו בפאניקה מוחלטת, כולל המורה, חוץ ממני, שהייתי במין טרנס מוזר, עם הידיים באוויר ובמבט פראי ועומד על הרגליים. רק כשהרגשתי כשאני מותש כבר וסחרחורת ענקית, וקרסתי בחזרה לכיסא שלי, כל הדפים שבו למקומם, והמורה פסקה אחר כך שהמזגן השתגע וחזרה ללמד בלב הולם. או אולי, זה היה בפעם הראשונה שמצאתי נוצה לבנה, ואמרתי, הכי בצחוק שבעולם, וכמו כל ילד וילדה, "נוצה לבנה, הביאי לנו את השלום!" והרמתי את הנוצה הלבנה של היונה שמצאתי במדרכה לפני רגע באוויר וצחקתי. כולם צחקו גם מיד אחריי, כמו שקיוויתי, כי אחד החלומות הכי גדולים שלי הוא להיות סטדנאפיסט, וחברה שלי עמית צחקה עליי הכי הרבה, עד שזה הגיע לרמת המעליב והורדתי את היד עם הנוצה הלבנה מלא עלבון. עמית המרשעת (ככה כיניתי את מחצית הילדים בבית ספר הקודם שלי) 

 

ממש התגלגלה מצחוק והיום לה גם דמעות צחוק והכל, ואמרה לי להפסיק להתבדח לפני שהיא שיהקה ואז היא חזרה לעשות את העבודה שהגישו לנו בכיתה באותו יום בספרות באנחה, לצערה. אבל אז, לתדהמתי, וככה שוב ושוב אחרי שבחנתי את עצמי לעצמי בלב, מיד קרה דבר טוב לכל מי שאני מכיר, בתרתי משמע, כמו למשל, כמו זה שהמורה לספרות הכריזה ממש רגע לאחר מכן שהכל מבוטל ושיש שיעור חופשי כי כואבת לה ממש הבטן והיא חייבת ללכת הביתה. ברגע שהמורה המסכנה יצאה מהכיתה כולם הריעו, גיחכו, החליפו כיפים ויצאו במהירות מהכיתה, משאירים אותי בודד וסמוק מבושה. גם בגלל שאף אחד לא חשב אפילו להזמין אותי לשבת איתו בשיעור החופשי זלגו לי דמעות בפנים, אבל גם בגלל הבילבול של כל מה שקרה כאן רק לפני רגע. ומיד הפסקתי להרים נוצות לבנות כשהבנתי שזה יותר מצירוף מקרים. אהבתי דברים טובים, אבל זה כבר נהיה מפחיד. או אולי זה היה בפעם ההיא, שהלכנו כל המשפחה לגן החיות שבעיר שלנו, ואני הסתכלתי, מה שנקרא, ישר בעיניים לטווס, והוא הפסיק לפחד פתאום מכל שאר הילדים, וחזר בשלווה פתאומית למקום שלו בגן החיות ואז אכל בשלווה ואנחנו צפינו בו בפליאה. אני גם הסתחררתי, אבל לא יכולתי להגיד דבר למשפחה שלי על זה.

 

זה בטוח היה בפעם ההיא, כשהרגשתי בפעם הראשונה שאני מתרומם בפתאומיות ובבת אחת מהמיטה. בדיוק כיביתי את אור המנורה שלי סוף סוף, בלב הולם בהתרגשות. למחרת עמדתי להיות בן חמש עשרה. חמש עשרה זה כבר גיל די גדול. לפחות ככה אומרים. ולמרות הסודות שהעיקו עליי, התרגשתי כרגע נורא. רגע קודם לכן העסקתי את עצמי בלקרוא, כי מרוב התרגשות לא יכולתי להירדם. אז לשם שינויי גם בקושי הייתי מרוכז בספר, ( שהיה ' נוורמור ' ,1 באותו הרגע.) חשבתי כל הזמן בלב דופק ברגש שלא הצלחתי להסביר לעצמי רק על איך השנה עברתי לבית ספר חדש, אחרי שהוחרמתי בקודם עד כדי כך שהייתי חוזר בבכי הביתה ברוב הימים. אבא שלי צעק על המורים להעביר אותי כבר בית ספר, עד שאלו הבינו שהמצב החברתי שלי חמור, וסוף סוף יכולתי לנשום בבית ספר החדש. לראשונה בחיי חיבקו אותי במסדרונות במקום להתעלם ממני כאילו שאני אוויר, להסתובב עם הגב אליי או להתלחש ולהצביע עליי, לא צחקו עליי עד שנעלבתי עמוקות, כמו מעמית ההיא, ועוד. בהתחלה זה היה לי נורא מפחיד, ורק העדפתי להמשיך ולקנא בכל מי שיש לו אפילו רק חבר אחד. אחר כך כבר נפתחתי לאנשים. וכך יצא שנרדמתי הלילה רק בשלוש לפנות בוקר, בפעם הראשונה בחיי. חברים חדשים ומשפחה עמדו לחגוג לי למחרת. אני זוכר שמלמלתי מתוך דמדומי שינה "אני עומד להיות בן חמש עשרה מחר. לילה טוב, איתן. תהיה איתן." מרוב שהייתי מטושטש מעייפות. עמדתי מיד אחר כך גם להירדם. בהחלט לא ציפיתי לתשובה מהאוויר כעבור מה שנדמה כשעה - בדקתי בשעון שלי כשהארתי אותו באור הכתום שלו בלחיצת כפתור שלו.

 

"באמת?" שמעתי קול נשי שואל אותי בהתרגשות לפתע וקפצתי בבהלה וצווחתי. הסתכלתי מסביב בפראות ובלב הולם מפחד. בלעתי רוק אחר כך בכוח, והצלחתי לחשוב אכשהו במגוחך ובמעורפל שאני עושה בדיוק מה שעושים בסרטים במצבים כאלה. "כ...כן," גמגמתי. "זה נפלא!" אמרה הקול, כי אני באמת לא שוביניסטי, בהתרגשות, ולפתע מצאתי את עצמי על הגב שלי, כשאני מופתע לגמרי מזה. יכולתי להישבע שא', בני אדם לא אמורים לרחף באוויר, ושב', אני אמור להיות עכשיו על הבטן, כי כאבה לי הבטן מרוב התרגשות למחר ליום הולדת. ואני תמיד שוכב בכאבי בטן על, ובכן, על הבטן. וגם, הדמות הייתה אישה זקנה. הסתכלתי עליה בגלל זה בפליאה. למה אני לא מפחד?




0 תגובות