וואן שוטים

וואן שוטים

תקציר

כל פרק יהיה יצירה אחרת שהתחלתי אבל מעולם לא סיימתי, לפעמים יהיו מספר פרקים סביב אותה יצירה. למי שהכיר את הסיפורים המקוריים שלי, מבטיח ששווה!!
מותר לכל גיל
ה

ההתעוררות

האמונד הביט בכוכבים הזוהרים מעליו. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותם כל כך נקיים. לא היה ענן אחד בשמיים והכוכבים זהרו כמו אלפי שמשות שהדליקו את הלילה והפכו אותו ליום. השמיים היו כל כך נקיים עד שהוא יכל לראות את אורו הכחול של אסטרו, הירח השלישי, ממרחק כנקודה כחולה בים השחור של הלילה. האמונד נאנח, למרות שהוא אהב לילות כאלה שבהם הוא יכל לראות את כל הרקיע נפרש לפניו, הוא ידע גם מה המשמעות של הלילה המיוחד הזה. 'עבר כל כך הרבה זמן מאז שהשמיים היו כך. זה קורה שוב'. בליבו האמונד ידע שזה היה בלתי נמנע, הגורל אינו מחכה לאיש ואינו מתחשב בדבר. הלילה תתחיל ההתעוררות החדשה. האמונד התפתל מעט על ספסל העץ שישב עליו, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר לישיבה. אורות העששיות שהוא הניח מוקדם יותר בביתו הפיצו אור רך על הגינה בה ישב. קרחת היער שבה הוא התגורר כבר שנה וחצי הייתה שקטה מהרגיל, כאילו אפילו הרוח והצמחים ידעו שהלילה משהו מיוחד קורה. צינת הערב כפתה עליו להתכווץ במקומו במטרה לחמם את עצמו. החל קרה בדיוק כמו בפעם שעברה. קולות רחש עלו מבין השיחים שמאחורי האמונד אבל הוא אפילו לא הסתכל לאחור, הוא ידע שהוא עתיד לקבל ביקור. "לקח לך הרבה זמן למצוא אותי, ברוק". מבין סבך השיחים יצא חתול קטן וג'ינג'י בהליכה מהוססת, אוזניו הכתומות היו משוכות לאחור ואפו רחרח את האוויר ללא הפסק. הוא היה דרוך ומוכן לכל דבר. האמונד נעץ את מבטו באסטרו וחיכה בסבלנות עד שהחתול יתקרב אליו. החתול התקרב לאט, צעד אחר צעד, בהתחלה בחשש ואז בביטחון הולך וגובר. כשהחתול הגיע אל הספסל עליו התיישב האמונד הוא החל להשתעל ולהיחנק כאילו נאבק בכדור פרווה שהיה תקוע בגרונו. החתול המשיך ככה כמה שניות והוא לא נראה שהוא עומד להפסיק. האמונד לא שם לב כשהוא מלמל בכעס "אלים ברוק, אתה יכול פעם אחת לא להיות מגעיל לשם שינוי?". החתול נעץ בהאמונד מבט זועם ומאוד לא חתולי אבל הוא הפסיק להשתעל בקול ורק נרעד כמו צלחת ג'לי באמצע רעידת אדמה. השינוי היה פתאומי ומהיר, אור זהוב הופיע מתוך החתול וגלים של אותו אור נפרשו לאורך גופו של החתול. הוא התיישר בעמידה על רגליו האחוריות והחל לגדול. הפרווה הג'ינג'ית התכווצה אל תוך עורו והוחלפה בשערות אנושיות שחורות, האוזניים דמויות החצי חרוט התחלפו באוזני אדם ועיניו הכחולות שינו מעט את גוונם והפכו לירוקות יותר. החתול החל לצמוח וגבה במהירות, עצמות התפרקו ונבנו מחדש כהרף עין וגופו התעבה במהירות. עד שלבסוף נמעד מול האמונד האדם שלו הוא ציפה. ברוק הידק אל גופו מעיל גשם שחור אל אף שלא היה אפילו ענן אחד בשמיים ונרעד עמוקות "בררר אני שונא את העונה הזאת, האלרגיות שלי גם ככה הורגות אותי, בשילוב עם השינוי צורה זה בכלל סיוט". שלף מאחד הכיסים של המעיל כובע באולר שחור. "ערב טוב, האמונד". האמונד השיב לאיש בניד ראש וכמעט חייך כשאמר "אני מודה לך שנחנקת בשקט" בעודו ממשיך להביט באסטרו שצף לו בשמיים. ברוק התיישב לצידו של האמונד מבלי לחכות להזמנתו ושתק בעודו מצטרף לצפייתו של האמונד בירח הזוהר. האמונד היה הראשון ששבר את השתיקה בין שניהם. "אני יודע למה הגעת לכאן". ברוק נאנח והשיב לו בשקט "אני יודע אח גדול, אני יודע. אם הייתה כל דרך אחרת לעשות את זה אני מבטיח לך שהייתי לוקח אותה. אבל אין דרך אחרת. אין שום דרך אחרת...". האמונד הביט בברוק, עברו חמש שנים מאז ששניהם התראו בפעם האחרונה והאמונד עוד לא החליט מה הוא מרגיש כלפי אחיו הקטן. הוא התגעגע אליו וכל נים ונים בגופו צעק לו לעטוף אותו בחיבוק ולבקש ממנו להישאר כאן איתו לתמיד. אבל הוא ידע שברוק משרת כעת את המועצה, ממש כמו האמונד בעבר, וכמו האמונד ברוק היה אדם של כבוד. הוא לא יפנה את גבו למועצה אחרי שהוא נשבע לשרת אותה. וזה הוביל את האמונד לדבר השני שהעסיק את מחשבתו הוא לא ידע מה הוא יענה לו כשברוק יעלה את ההצעה. אחרי כמה דקות נוספות של שקט ברוק נאנח שלף קובייה עשויה קריסטל שקוף מכיס מעילו. זאת הייתה קובייה קטנה יותר מכף ידו של האמונד והיא זהרה מתוכה באור לבן חלש. ברוק הביט בקובייה ברגשות מעורבים ולבסוף הציע אותה אל האמונד במבט מלא רחמים, הוא ידע מה אחיו מרגיש כרגע, הוא יכל לראות את המאבק בתוך עיניו. קולו של ברוק היה חלש ולא משכנע כשהאמונד לקח את החפץ שהוצע לו "המועצה התעקשה האמונד. העולם בוער סביבם והם מחפשים כל דרך לנסות לכבות את השריפה שנוצרה. דברים יוצאים מחוץ לשליטה, ערים הופכות לשדה קרב, ארצות מתפרקות והם מחפשים כל דבר שיוכל להציל אותם עכשיו. הם מחפשים אותך". האמונד לקח את הקובייה והצמיד אותה לאוזנו, קולו של חבר המועצה העליון הדהד מהקובייה אל תוך אוזנו. "אדון האמונד, המועצה ואני מודעים להחלטתך הנחרצת מלפני חמש שנים לפרוש משירות. ולמרות רצוננו לכבד את החלטתך לפרוש מפעילות המועצה אנחנו נאלצים בלב כבד לקרוא לך חזרה לשירות. לאור ההתפתחויות האחרונות אנחנו מפצירים בך לקבל את קריאתנו לעזרה ולשוב ולהיות אחד מאיתנו…". האמונד משך את הקובייה מאוזנו והחזיר אותה לברוק בשקט. ברוק שיחק בהיסח דעת בקובית הקריסטל ושאל בלחישה, בקול מהוסס אך עם שמץ של תקווה "אתה תקבל את הקריאה?". האמונד לא ידע מה להשיב, עשרות זיכרונות רדפו אותו באותו רגע, מאות החלטות שגויות שהוא מתחרט עליהן עד עכשיו. הוא הרגיש כמו אדם שנקשר בשתי ידיו לסוסים שדוהרים לכיוונים מנוגדים, נקרע בין שתי כוחות גדולים שאומרים לו לעשות ההפך. הוא רצה לקבל את הקריאה ולעזור לעולם ולמועצה. הוא היה חלק מזה בעבר, הוא היה טוב בזה, והוא ידע שהוא יוכל להציל אנשים רבים. אבל הוא גם ידע שהוא לא יוכל יותר לעשות את מה שעשה אז. צעקות, אש, דם, חיוך אחרון ועיניים שנעצמו לעד, הופיעו בעיני רוחו של האמונד. "אתה זוכר למה נלחמנו אז ברוק…?". ברוק השיב בהנהון "אני לא… אולי בעבר ידעתי למה אני נלחם, אבל עכשיו… אני מרגיש אבוד. איך אני יכול להילחם במשהו כשאני לא יודע למה אני נלחם עבורו בכלל?". ברוק לא השיב לשאלה הזאת של האמונד. הדי יריות צלצלו באוזניו אבל אלה היו רק רוחות העבר שרדפו את תודעתו, קריאות כאב ואשמה, זיכרונות שהאמונד חי איתם במשך שנים, זיכרונות סירבו לתת לגופו ומוחו מנוחה. ברוק הכניס את הקובייה חזרה אל כיס מעילו והניח את ידו על כתפו של אחיו הגדול. "זאת לא הייתה אשמתך אז, וגם לא היום. מה שקרה קרה, אנחנו לא יכולים לשנות את זה. אבל אנחנו כן יכולים לשנות את מה שקורה עכשיו. אתה יודע מה קורה עכשיו בעולם, אתה עוקב אחרי הכוכבים בדיוק כמוני. האמונד, הם זקוקים לנו". הכוכבים. האמונד פרש כף יד אחת והפנה אותה אל עבר אסטרו, כעבור שנייה ידו התלקחה בלהבות כחולות כאורו של הירח. מגע האש על אורו היה מוכר, כמו חבר ישן שהוא נפגש איתו שוב. האמונד נאבק להסתיר את הדמעות שעלו בעיניו. איך הוא היה יכול להסביר לברוק שזה כן היה באשמתו? איך הוא יכול לומר לאחיו שהוא רואה את הפרצוף שלה כל יום? חמש שנים עברו וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא העז להפעיל את כוחו, הדבר המיוחד ביותר בו, והדבר שהוא שנא יותר מכל. ברוק קם על רגליו וכרע מול האמונד, כופה עליו להביט אל תוך עיניו. "מה שקרה לה לא היה באשמתך האמונד. זאת הייתה מלחמה, אנשים מתים במלחמה. אי אפשר לשנות את זה". צעקות כאב ודם, האמונד הריח את צחנת המוות והעשן נכנסת אל תוך אפו ומהממת את חושיו. דבר מזה לא היה אמיתי באותו הרגע, אבל האמונד ידע שכל מה שהוא מרגיש, כל מה שהוא עובר, קרה. האמונד הניח את ידיו על כתפו של אחיו ומלמל בשקט "לא אוכל להילחם יותר ברוק, לעולם. אני לא אוכל לפגוע באי מישהו יותר. אני מצטער". ברוק בלע את רוקו והנהן בהבנה, מעולם לא היה להם הרבה סיכוי לגייס אותו. אבל הם היו חייבים לנסות. ברוק לא יכל להאשים אותו, האמונד היה שבור כמו כולם, אם לא יותר מכולם. ברוק קם על רגליו והניח יד את כתפו של האמונד "אם תשנה את דעתך, אנחנו תמיד נצטרך עזרה ממך. אתה תדע איפה למצוא אותנו". האמונד אחז בחוזקה בידיו של ברוק וגרר את אחיו לחיבוק חזק "לא ברוק, אני לא אוכל לשנות את דעתי. אני לא אצא להילחם שוב…" האמונד כבר לא הצליח יותר להחזיק את דמעותיו והן החליקו ממנו ואל מעילו של ברוק "אני לא יכול לראות עוד אח נהרג". ברוק נשם עמוק, הכאב והצער שהוא החזיק בתוכו שנים איימו להתפרץ ממנו בעוצמה. הוא לא היה שם כשהיא מתה, הוא לא היה שם בשביל לעזור לאחיו, ועל זה ברוק שנא את עצמו יותר מכל דבר אחר. ברוק התנתק מחיבוקו של אחיו והרים את כובע הבאולר שלו בהצדעה לשלום, הזמן היה קצר עבורו והמלאכה… המלאכה הייתה יותר ממרובה. האמונד השיב בהניד ראש לשלום. שני האחים הביטו זה בזה, שניהם היו חיילים, שניהם היו מה שנקרא בפי האנשים 'מיוחדים', ושניהם נלחמו כל אחד בשדים הפנימיים שלהם. גלים זהובים הופיעו שוב על גופו של ברוק בעודו משנה שוב את גופו. גם הפעם גופו רעד בעוצמה אבל הוא נאבק ולא צעק. רגליו התכווצו וזרועותיו גם, שיערותיו השחורות הפכו לנוצות שחורות ופניו התכווצו והתארכו כאשר מקור יצא מתוך פניו. העורב השחור שהופיע לפני האמונד פער את מקורו וקרקר פעם אחת אחרונה לשלום לפני שפרס את כנפיו והמריא אל השמיים המוארים באורם של אלפי הכוכבים. האמונד חשב על מילותיהם של חברי המועצה בפעם האחרונה שנפגש איתם, לפני שמונה שנים בדיוק כאשר הוא חווה את ההתעוררות בפעם הראשונה. "בכל שמונה שנים העולם סביבנו מתעורר לאורו הכחול של אסטרו, אנשים בכל רחבי העולם נושמים את כוחו והופכים אותו לחלק מהם. אותם אנשים הופכים למשהו אחר, למשהו חדש, ה'מיוחדים'. אתם אותם אנשים. האנשים שהתעוררו לא הבינו את כוחם בהתחלה וחשבו שהם נעלים מהשאר, אלים על פני האדמה בזכות כוחותיהם. אבל זאת איננה האמת. תפקידכם יהיה להוות את משקל הנגד שלהם, להילחם באלה שקוראים לשעבוד ולשליטה באלה ששונים מהם. אתם, הדור החדש של לוחמי העולם. אתם נלחמים עבור החירות והשוויון ועבור כל אלה שרוצים לחיות את חייהם בשלווה ובהגנה". אבל זה לא היה ככה. האמונד הביט בשמיים ועצם את עיניו, הוא תמיד חשב שהוא שירת את הטוב, את הצד הצודק. אבל הוא הרג, הרג אנשים חפים מפשע, אנשים תמימים שלא עשו דבר פרט לחיות את חייהם בשלווה. ברוק צדק, במלחמה יש קורבנות. אבל האמונד ידע שהוא לא יכול יותר לחיות עם עצמו אם ייקח אפילו עוד חיים של אדם אחד. ברוק בצורתו כעורב כבר עף הרחק מהספסל עליו ישב אדמונד והיה כעת רק נקודה קטנה שהחלה להיעלם לאיטה. האמונד עצם את עיניו כנגד הכוכבים הארורים שהיו פעם המקור לגאווה, ונשאב לתוך הים הגועש שהיו זיכרונותיו.

***

"אתה שוב ישן?". האמונד חייך אבל לא פקח את עיניו "אוי אדם, תרגיע. הוא אמור להגיע רק עוד שעה". אדם נהם בכעס "וזה אומר שאתה יכול לישון באמצע מארב?!". האמונד רק משך בכתפיו ושחרר ממפקדו שורת קללות ארוכה. 'ואוו, הוא צריך ללמוד להירגע' הוא חשב בליבו 'אבל לו שום סיבה לדאוג, הוא נשלח למשימה עם הלוחם הטוב ביותר של המועצה'. האמונד זינק ממקומו כששמע חבטה חזקה של קופסא שנופלת. אדם המשיך לקלל והתחיל לאסוף את הקליעים שהתפזרו על הרצפה. למנהיג הצוות היה מנהג מוזר להביא את כל הקליעים לקרב בקופסאות נפרדות ורק אחר כך להכניס אותם אל המחסניות. מכמות הקליעים שהוא הביא איתו היה אפשר לחשוב שהוא מתכונן להילחם כנגד צבא שלם ולא חבורה קטנה של פרחחי רחוב. האמונד התגלגל מהמיטה וזינק על רגליו, הדירה הקטנה שבה הם התכוננו למארב שלהם הייתה מסודרת להפליא. טוב, האמונד לא ציפה לשום דבר אחרת מאמיה. אחרי רגע היא גם הופיעה בדלת החדר. היא הייתה נמוכה מהאמונד בראש ובניגוד אליו ואל ברוק שיערה היה בלונדיני מטבעו ותמיד היה לה סטייל לבוש מוזר, היום הוא ראה זה היה מעיל טייסים עם משקפי שמש וחצאית ורודה. "האמונד? מה קורה כאן?". האמונד הביט לרגע באדם וזה השיב לו בהנהון "הכל בסדר אם, רק נפל כאן משהו קטן". אמיה הביטה מעבר לכתפו של אדם על הקליעים שהתפזרו על הרצפה "אהא, משהו קטן האם? תן לי לעוזר לך עם זה". אדם הניד בראשו לשלילה ומלמל "גבירתי הכל בסדר..." אמיה כרעה על ברכיה והתחילה לאסוף במהירות את הקליעים חזרה אל הקופסא, נדחקת לצד אדם בחדר הקטן. האמונד הביט בה לרגע ואז מלמל באנחה "הכל בסדר אחות קטנה, אנחנו מסתדרים". אמיה הביטה בו בלגלוג וצחקה "אה, כמו בפעם ההיא שניסת לבשל בעזרת הכוחות שלך? כי אני מבטיחה לך שרק פסולת גרעינית מתקרבת לטעם של זה". אדם לצידה ניסה להסוות ללא הצלחה את הצחוק שלו בשיעול. האמונד אדום ממבוכה הסתובב אל עבר החלון שממנו הם תכננו לצפות ברחוב "אוקי, אוקי, הבהרת את הנקודה שלך" "אני שמחה". כשהם סיימו לאסוף את הקליעים חזרה אל הקופסא אדם שלף מתוך אחד התיקים שהם לקחו איתם צרור מחסניות. לרגע הוא השתהה ואז הציע לאמיה את אחת המחסניות וזאת לקחה אותה בשמחה והתחילה לטעון את הכדורים בעודה מזמזמת לעצמה. האמונד עדיין הביט מעבר לחלון, לקח לו זמן להירגע כשאחותו הקניטה אותו, זה תמיד הרגיש לו לא נכון שהיא יכולה לעשות את זה. "האם? אם?". האמונד הסתובב במהירות לאחור, ידיו ניצתות כבר מתוך אינסטינקט. האיש בכניסה לחדר חייך חיוך רחב אל עבר האמונד ונופף בידו "אלים יקרים! טוב לראות שקפצת לבקר". האמונד כיבה את ידיו במהירות, האיש בכניסה היה בעלה של אמיה. אמיה הביטה בבעלה לרגע ואז באדם והאמונד ולבסוף נאנחה וקמה על רגליה "יקירי, אני חושבת שיש להם עבודה חשובה, אולי נלך למטבח לדבר?". בעלה של אמיה הבין את הרמז ונופף לשלום פעם אחרונה ויצא במהירות מהחדר יחד עם אמיה ששלחה חיוך מתנצל אל עבר אדם והאמונד. אדם היה הראשון ששבר את השתיקה שהייתה בחדר "הם זוג מוזר שני אלה". האמונד הסכים איתו בליבו, אמיה הרצינית והשקולה הייתה ההפך המוחלט לבעלה שהיה ילדותי ופזיז. טוב הוא לא היה יותר פזיז מהאמונד בעצמו. "יש לך משפחה?". אדם הנהן בראשו בעודו טוען בשלווה רובה צלפים "יש לי שני ילדים שמחכים לי, הסניה ורן". האמונד הנהן, הוא חשב פעם על להקים משפחה אבל הוא לא הצליח אף פעם להתנער מהחיסרון של המשימות בחייו, ההתרגשות שבקרב, התחרות בינו ובין ברוק. האמונד הביט ברחוב תחתיו, הוא היה שקט לחלוטין למרות שזה היה כבר אמצע היום. אף ילד לא שיחק למטה, השכנים לא הלכו ממקום למקום. דממת מוות. אדם לצידו סיים לטעון את הרובה והמחסניות והתקרב בזחילה אל החלון לתפוס עמדה טובה יותר. "אתה לא דואג האמונד?" האמונד הפתיע את עצמו כשצחק, ממתי הוא נהיה כל כך פתוח עם אדם "דואג? ממה? נלחמתי בעשרות מיוחדים ואף פעם לא הפסדתי. ניצחתי והרגתי לבדי עשרים מיוחדים, הנער הזה לא יהיה אפילו אתגר". אדם נהם "אתה פשוט שיא הצניעות". האמונד גחך "אני יודע, תמשיך.." אדם נאנח אבל לא המשיך, משהו משך את תשומת ליבו מחוץ לחלון. האמונד הביט גם הוא, בחוץ הוא ראה עשרה אנשים פוסעים במורד הרחוב אל עבר מבנה הרוס של בית קולנוע. לפני שהאמונד הספיק אפילו להישען קדימה אדם הניח את ידו על רגלו ונהם "אתה יודע מה המשימה שלנו האמונד, אנחנו רק עוקבים אחריהם! שום דבר אחר!". האמונד לא השיב לאדם אלא רק הביט יותר טוב באנשים למטה. המטרה שלהם, נער צעיר בשם וולקר שהפך לפני שלוש שנים למיוחד ומאז הוא מטיל טרור ופחד באזור הזה עם הקבוצה שלו. הם עסקו בעיקר באיומים וסחיטות אז המועצה שלחה אותם לעקוב אחריהם ולראות איפה הם מתחבאים. וולקר היה רק נער, בקושי בן תשע עשרה הוא לא אפילו שווה את הזמן של האמונד. 'זה היה כל כך יותר פשוט אם הייתי מוציא את התשובה במכות ממנו' האמונד חשב בשקט. מתחתיהם הקבוצה נכנסה אל אולם הקולנוע ונעלה אחריה את הדלתות. האמונד התרחק מהחלון והביט לרגע באדם בשאלה, שואל ללא מילים "אתה באמת עומד לחכות להם?". אדם זינק על רגליו "האמונד לא!" אבל האמונד חייך וזינק מבעד לחלון. הצניחה החופשית מגובה חמש קומות הייתה מדהימה ומעוררת אבל לצערו של האמונד גם קצרה. הלהבות טיפסו עליו במהירות, יוצרות סביבו הילה בוערת של להבות כחולות. האמונד הפנה את ידיו אל הרצפה ושלח את הלהבות קדימה לבלום את נפילתו. בעזרת חצי סיבוב ופרץ חלש של להבות בשביל התנופה, האמונד נחת על רגליו, פניו מופנות אל אולם הקולנוע הנטוש. הלהבות כבו מיד כשהוא הפסיק להשתמש בהן, הוא רצה לאגור את הכוח שלו למופע הזה. "היי וולקר!" קולו הדהד ברחבי הרחוב. דלתות אולם הקולנוע נפתחו בעוצמה כמעט כעבור רגע ועשרת האנשים יצאו החוצה, כל אחד מהם פרט לוולקר החזיק אקדח או רובה בידו והם הפנו אותם אל האמונד. "אוקי, אני אעשה את זה פשוט וולקר, תיכנע עכשיו או שאאלץ להרוג אותך. ותאמין לי אתה ממש לא שווה את הזמן שלי".  וולקר גיחך בזלזול "אני חושב שהתבלבלת זקנצ'יק, אנחנו עשרה, ואתה אחד". האמונד העמיד פנים שהוא שוקל את דבריו של הנער ואז הבעיר בעוצמה את הלהבות שלו. להבות בשלל צבעים בקעו מתוכו בקשת מרשימה וקטלנית. "תירו בו!". האמונד ירה את עצמו הצידה, משתמש בלהבות שלו בתור סילונים, מתחמק בקלילות ממטר הקליעים שטס לעברו. לפתע אחד האנשים נפל, האמונד חייך כשדמיין את אדם טוען את הרובה שלו שוב ומקלל את האמונד. אנשיו של וולקר התפזרו לכל עבר, מתחבאים מאחורי כל דבר שהם יכלו למצוא. זה היה רק וולקר והוא עכשיו. האמונד הסתער במהירות אל עבר הנער, משתמש בלהבות שלו כמו סילון. וולקר נעמד ללא תנועה כאשר האמונד הסתער לעברו, גופו יציב כמו סלע. כאשר האמונד התנגש בו הוא הרגיש כאילו הוא התנגש בקיר לבנים. העור של וולקר החל לפתע להשתנות וחלקים ממנו פשוט נשרו כשהם חשפו יצור עשוי אבן בצורתו הכללית של וולקר. היצור חייך ברשעות והנחית אגרוף עשוי אבן לעבר ראשו של האמונד אבל זה זינק לאחור. האמונד הפנה את ידיו אל עבר היצור ושלח פרץ להבות הכי חזק שיכל. היצור צרח בכאב אבל לא נראה שהלהבות מכניעות. האמונד התחמק שוב ושוב מהמכות שהוא שלח לעברו אבל הוא התחיל להתעייף, טוב אז אולי היצור היה קצת מאתגר. האמונד עצר רגע להתנשף והיצור הדף אותו במכה חזקה לאחור. האמונד נזרק לאחור בעוצמה, גבו משתפשף בלבני הרחוב בעוצמה. האמונד קם על רגליו בזעם, הוא לא ייתן ליצור הזה להביס אותו. יריה יחידה קרעה את האוויר. האמונד הביט בתדהמה כשראה את גופו הענקי של וולקר נופל לאחור והופך לאט חזרה אל גופו האנושי. דם החל להיקוות מראשו של וולקר מתוך חור בראשו. הוא עשה את זה, אדם הרג אותו. האמונד חייך וצחק, הם עשו את זה. קריאות זעם עלו מבין האנשים שנותרו במחבוא והם הסתערו לעברו. האמונד זינק הצידה ורץ במהירות אל תוך אחד הבתים, מזנק דרך החלון הפרוץ של הבית פנימה. יריות התרסקו על קיר הבית אבל האבן הדחוסה עצרה אותם. "האמונד! תעוף משם!". האמונד הרים את מבטו בזהירות מעבר לחלון מבחוץ אחד האנשים הוציא מתוך אולם הקולנוע גליל ארוך ושחור. הפחד והאימה לא הספיקו לתפוס את מקומם במוחו של האמונד כשהוא ראה את הגליל מופנה למעלה והלאה ממנו. "לא!". הכל נראה לפתע איטי כשההבנה הקרה הזדחלה אל מוחו. האמונד זינק החוצה בפרץ להבות, יורה לעבר האיש שהחזיק את מטול הטילים את כל מה שיכל. אבל זה לא עצר את האיש. הטיל נורה. האמונד זעק באימה כאשר הטיל נורה ופגע בחלון החדר. הדקה הקרובה לא הייתה זכורה לו היטב אבל הוא זכר דבר אחד, צעקה ארוכה שקרעה את גרונו. ואז הוא היה שם, בחדר. אדם עצם את עיניו, חיוך דק היה על שפתיו, הוא הצליח להרוג מיוחד. החדר סביבו היה הרוס וחרוך, הדבר היחיד שכוחותיו של האמונד ידעו לעשות. בצעדים מדדים האמונד יצא אל מחוץ לחדר אל תוך הדירה. הכל היה שבור, הכל היה מפורק. הוא מצא אותם שם, הם היו מחובקים, מגינים אחד על השני. עשרות רסיסים נעוצים בגופיהם.

***

האמונד פקח את עיניו בחוזקה, הוא ישב באוויר הלילה הקריר. דמעות קטנות זלגו במורד עיניו ללא שליטה. ליבו נחמץ מהזיכרון של אותו היום, על כל מי שהוא איבד וכבר לא ישוב לעולם. תחת אורו הכחול של אסטרו האמונד הבין שהוא נותר לבד להילחם את המלחמה הזאת עם זיכרונותיו.

0 תגובות