דם כחול

זה היה עוד יום רגיל לחלוטין. ישבתי בחדר, והתלבטתי באיזה ספר  כדאי לי לעיין קודם, מתוך השבעה שלקחתי מהספרייה הערונית הכמעט נטושה , שנמצאת ממש ליד הבית שלי. עם מיס שאנון המתוקה, וריח של קפה שחור חזק העולה מן המטבחון.

"ליילה! בואי הנה!"

שיט.

כמה ספרים ילדה בת 17 יכולה לקחת ביד אחת כשאמא כועסת רודפת אחריה?

איזה זמן טוב להעריך עד כמה אני גרועה במתמטיקה.

אני שמה לב שאבא מכווץ במטבח, המשקפיים חסרי המסגרת שלו נופלים על הרצפה ונשברים בעוד שהוא ממשיך לרעוד, נשען על השיש.

אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני לא מעריכה מאוד את ההגנה שאתה לא מספק לי כרגע.

"ליילה! לעזאזל, ילדה עיקשת! בואי הנה!"

אני איאלץ לסרב הפעם אמא, אבל אולי מחר נשב על כוס תה ונדבר על החיים היפייפיים שלנו יחדיו.

רצתי לחדר. צעד די מסוכן, בהתחשב בעובדה שאמא שלי, יוצאת מחדר השינה שלה, שנמצא ממש מול חדר השינה שלי, שנמצא ממש על קצה שדה הכוח של היקום, ככה שעוד שניה ואני נופלת לתוך פנטזיות אחרות נושנות שכבר נעלמות מעיני.

תתפקסי, ליילה. באמת לעזאזל איתך.

החלטתי לנטוש מאחור את הספרים מהספרייה, ולקחת יומן שלי ויומן של סבתא שלי, עוד ממלחמת האזרחים הכוללת של שנת 2065.

בסך הכל 15 שנים עברו מאז המלחמה, אך עקבותיה נותרו נראות לעין יותר מכל חידוש טכנולוגי הנמצא ברחובות. יכול להיות שבמקום שאני אגיע אליו, יומן מסוג הזה יהיה שווה יותר מהלשון שלי, ומהסיפורים שהיא יכולה לספר.

אני לא יכולה לתאר ילדות ללא מלחמה. בגלל שנולדתי לתוכה, היה קשה לדמיין ילדות בה האביזר העיקרי שהיה לך ולברבי המדברת שלך לא היה מסיכת גז, מהמיושנות. ילדות שבה לא שומעים סיפורים מאנשים שחזרו משדה קרב היישר לתוך הסלון שלך, מדדים לעבר החדר שלך ומארחים לך חברה בזמנים בהם את הכי זקוקה לה.

ילדות, שבה את לומדת מה טוב ומה רע על פי שני צדדים, ובאמת מבינה אילו אנשים עומדים בכל צד. ומדברת איתם. ואת נעשית חברה שלהם.

של אנשים שהורגים אנשים אחרים.

ואת יודעת שזה אסור בתכלית האיסור, כן? אחרי הכל, ההורים שלך הסבירו מהן הנסיבות היחידות להרג או רצח.

1 .הגנה עצמית.

2 .הגנה על תושבים אחרים.

3 .ראיות למרד והפגנה.

וכל דבר שהיה רחוק מהן או לא נוגע בנסיבות אלו, לא דרש צעדים של אלימות.

אז למה אמא שלי רודפת אחרי עם סכין משויפת במורד המדרגות אל הרחוב? לא שהפגיעה שלה מדוייקת במיוחד, היא הרי עיוורת בעין אחת.

אני מקפצת מעל שלוש המדרגות המפרידות בין מפתן הבית לבין המדרכה הרטובה מגשמי נובמבר, ויוצאת אל רחוב המואר בכמה פנסי רחוב ובעיקר באור הירח הנוגה. התיק שלי מאיים ליפול מכתפי, היישר אל תוך שלולית ענקית הנמצאת בחצר הקדמית שלנו. אני מעבירה אותו לזרועותיי בעודי רצה אל שער הכניסה ופותחת אותו במהירות. אמא שלי נשארת צופה בי ממפתן הבית. לרגע לא הבנתי למה וויתרה כל כך מהר, בעוד שבדרך כלל המרדפים שלה אחריי ואחרי אבא שלי יכולים לארוך שעות. מכיוון שפעם הייתה ציידת, היא יודעת לסבול גם את הכאב הכי קשה בצד הצלעות, ולהמשיך לרוץ בספרינט מטורף.

ואז גיליתי שהיא יחפה. זאת הייתה הסיבה היחידה שהיא עצרה.

היא פחדה שהיא תקבל צינון.

אני תופסת אוטובוס שממש כרגע מגיע אל התחנה מול שער הכניסה שלנו. אני מסתכלת עליו עם מבט מתחנן לעזרה. הכרטיס שלי כבר לא היה יכול להיות בשימוש; כרגע הוא משמש ג'יפיאס לכל מי שרוצה למצוא אותי בשנייה. הגבר הבין. הוא התחזה לבעלי, ולקח לי את היד. "גבריאל." הוא לחש לי באוזן. הוא היה מאוד מבוגר. קצת הודיתי לאלוהים שהוא היה שם. הוא העלה אותי על האוטובוס וחיבק אותי. המכונה קראה את הכרטיס שלו, והוא קרא בקול 'שניים'. הוא הסתיר את הפנים שלי עם הגוף שלו מהמצלמות הגלויות שעל האוטובוס. אני מניחה שהוא מגיע למקום רחוק, לכן אני לא מהססת לעלות עליו ולהישאר עליו, אפילו שאני וגבריאל היחידים על האוטובוס. אפילו נהגים כבר אין באוטובוסים. הופתעתי מכך שזר מוחלט החלי לעזור לי. קיוויתי שאני לא אגלה את המניעים שלו אחרי שנרד מהאוטובוס.

סבתא שלי נהגה לספר לי שפעם, היו בכל אוטובוס נהג, וסדרן, וכולם היו אנשים חיים ושלמים, לא רובוטים.פעם אנשים היו בוחרים את המקצוע שלהם. בכל מקרה לא הייתי יכולה לבחור את שלי גם אם הייתי רוצה.

סבתא שלי הייתה ציידת, אמא שלי, ואני מיועדת להיות אחת. זה מסוג התפקידים שאם הם לא יעברו לך בתורשה בדם, אף אחד לא יתנדב לעשות אותם בעצמו.

ציידים הם כמו מין שוטרים, רק שהם אמורים להרוג ולא סתם לעצור מישהו.

זוכרים את הכלל השלישי בנוגע לסיבות המוצדקות להרג?

ראיות למרד והפגנה.

אז זה מה שאנחנו עושים.

אבל אבא שלי אף פעם לא האמין באידיאולוגיה הדפוקה הזאת. גם הוא, כמוני, האמין שאם רק תגחד לישהו שאתה הולך להעניש אותו אם יעשה כך וכך, הוא רק יחפיר את התנהגותו, בשביל לבחון אותך.

אבא שלי הוא פסיכולוג. הוא מאמין שהטבע האנושי זה דבר מדהים. אני לא ממש.

אני מסתכלת על מפת התחנות הנמצאת בראש חלון, וכך אני מגלה שהשיער החום שלי מקורזל, העיניים הירוקות שלי נראות עייפות, והשפתיים הנפוחות שלי עוד מתעטרות בפצע ארוך בקצה השמאלי. עוד מהמרדף הקודם של אימי.

אני לא מאשימה אותה במה שהיא עושה. בהתחשב בעבר שלה, נראה שהיא עברה טראומה לא קטנה.

השיער הזהוב המתולתל שלה נחתך במהלך המלחמה בגלל חשש לכינים, ועכשיו היא לעולם לא מסכימה לחתוך אותו שוב.

עין כחולה אחת שלה התעוורה, וכעת היא לבנה כמו קיר, בעוד שהשנייה תמיד פקוחה, כאילו היא תמיד מוכנה לתקוף שוב.

את אמא שלי, דיאנה תומפסון, גייסו למלחמה נגד המתמרדים בשלטון כשהיא הייתה רק בת 17. היא הייתה רק בראשית דרכה כציידת, וכבר הייתה צריכה להרוג את כל מי שעומד בדרכה. היא ראתה את חבריה נהרגים אחד אחד בשדה הקרב, בידי אנשים שהכירו אותם, שחיו לידם, שלמדו איתם ודיברו איתם עוד לפני. התפקיד והנסיבות הפכו אותם לאויבים.

כך אמא שלי הכירה את אבא שלי. לא בשדה הקרב, אלא כאשר חזרה עם עין עיוורת מרימון, היא הייתה במין טראנס שהיה לה כל כך קשה לעבור עם חייה הלאה, שהייתה צריכה לראות פסיכולוג בהקדם האפשרי, לפני שתפגע בסביבתה או בעצמה.

וכפי שאתם רואים, הפסיכולוג לא ממש העביר הפיכה במצב.

אבל קרה מה שקרה, והיות והגורל הרג את אהובה הקודם של אמא במלחמה, היא התחתנה עם הזכר היחיד שהייתה עוד במגע איתו, מהזמן שהייתה בבית החולים בהחלמה מההלם שבר אותה. היא פשוט הייתה צריכה מישהו שיטפל בה, ולא היה לה כסף לשכור אנדרואיד בשביל לעשות את זה בשבילה.

בגלל זה, היא גרמה לפסיכולוג התמים (יחסית) ליפול בקסמיה, שהיו רק הצגה למשך עשרה חודשים, שבמהלכם אני נולדתי, והייתי תירוץ לחתונה מזורזת מאחורי בית החולים. בעולם הזה, אהבה היא לא תירוץ מספיק טוב לעזוב את כל מה שיש לך. זאת אומרת, את מה שאין לך. עבודה שהאנדרואידים כבר לקחו, בית שמלא במצלמות, ובשל כך אפילו זכות לפרטיות נלקחת ממך. בעולם של מרד והתקוממויות, קשה לשלטון להשאיר אותך לשחק לבד על מגרש המשחקים שלהם, מחשש שיתחילו לחפור קצת יותר עמוק בחול.