לוויתני שמיים

הם נשארו עשרה, העומדים בדום בשורה ולבושים בבגדים צבאיים וטקסיים. מאחורי כל אחד ציוד הלחימה שלו, חפצים שונים הארוזים בתיקים גדולים. בעיניהם הברק המעורר של לוחמים שסיימו מסלול ארוך ומפרך, שגבה הרבה יותר ממה שילדים ונערים יכולים לתת. אין פלא שלא נשארו מהם הרבה, ואם זה לא מספיק, מולם עומד הסינון האחרון.

עמוק בתוך היערות של בירת אריקאן, באחד ההרים עמד בסיס צבאי גדול, בדיוק אל מול האגם הרחב והכחול שסיפק נוף יפיפה ורגוע, ההרים הגבוהים גידרו את האזור וכך בידדו אותו לגמרי, שאיש לא יראה. שביל עפר תלול הוביל לכיוון האגם, שנמצא כחצי שעה של ריצה מהבסיס. השמש שזרחה על המקום הטילה עליו אור בהיר וחמים, שעזר נגד רוח הבוקר הקרירה, שהפעם הרגישה כבדה ואפלה מתמיד. אך אותה תחושה נעלמה ביחד עם משב הרוח הבא, כשאור השמש נעצר על העננים הקלים שתחת כיפת השמיים.  

הבסיס היה גדול, קילומטר רבוע שלם של אדמת עפר שטוחה ומגודרת בחומת אבן. 

הוא היה מחולק לשני מתחמים עיקריים, מתחם מגורים ומתחם אימונים.
מתחם המגורים כלל חמישה בניינים, כל בניין נראה בדיוק כמו קודמו אלה בגודל אחר. לכולם אותו גג רעפים פשוט ואותם קירות אבן לבנים. הבניין הגדול ביותר ששימש כמגורי הילדים וחולק לכעשרים חדרים, כשבכל חדר מקום לחמישה עשר ילדים, אך עם הזמן החדרים התרוקנו גם הם. 

המבנה הבא היה מחסן גדול שבתוכו הציוד הדרוש להחזיק את המתחם במקום, בסוף המחסן הייתה דלת רצפה ומדרגות אבן מובילות למקלט עבור החיילים במקרה של מתקפה אווירית, אך בפועל שימש כמזווה גדול במיוחד.

מתחם האימונים היה ריק כמעט לגמרי, השטח שנשאר ברובו חולק לזירות פשוטות או מתקני אימון שונים, עמודי מתח ארוכים מברזל, חבלים ארוכים התלויים בגובה, בובות קש ומה לא.
בעבר היו כאן נערים רבים שרצו והתאמנו ללא ערף, אבל מלבד לשישה עשר אנשים לא נשאר אף לא אחד.

"ראשית תנו לי לברך אתכם שהגעתם עד לכאן." קול עמוק, גברי ומחוספס נשמע מפיו של אחד המפקדים, ידיו מאחורי גבו ביהלום והוא עצמו זקוף כפלס.
האדם היה לבוש בחליפה צבאית שחורה ומהודרת, בעלת סיכות שונות המעידות על זמנו הרב בצבא ועל תפקידו כמפקד בכיר. הוא לא היה גבוה במיוחד, אולי אפילו די נמוך ביחס לשאר, זיפים קטנים ולבנים ביצבצו על סנטרו המרובע, עור פניו היה שזוף ומצולק.

"זה לא היה מסע קל, ואם כמה שהייתי שמח לבשר לכם שסיימתם ואתם יכולים להתחיל במשימה, הבוחן המסכם נשאר." אמר האיש. הנערים שמולו לא היו מסוגלים להגיד דבר, הם למדו לפחד ממנו כמו מהמוות, ואפילו יותר!
לפקפק בדבריו או להגיב שלא במקום אף פעם לא הוביל לטוב. מאחורי האיש היו חמישה מפקדי המסלולים, שלושה גברים ושתי נשים.

"כן המפקד!" ענו הנערים כמקהלה, כפי שלמדו.
"המבחן האחרון שלכם עומד על הפרק." כבר במבט חטוף אפשר היה להבין שמדובר בטקס לא רגיל ובמפקד של יחידה עוד יותר לא רגילה.
המתח גבר על הנערים, והקפיא אותם בעוד שהמפקד שתק,
מולם שטח העפר הריק שישמש כזירות לקרב האחרון שלהם באדמת המחנה.
"מן הראוי שלא תתמודדו נגד מישהו עם התמחות שונה משלכם, לכן הזוגות לפי מסלול." הוא סיים ומיד לאחר מכן המשיך.
"ממסלול הרפואה. סוזי! מרטין! צעדו קדימה!"
-"כן המפקד!" בו בזמן שני הנערים לקחו צעד קדימה. "לזירה מספר אחת."
הם לא השיבו, הם הסתכלו זה על זו והלכו בשקט ובצייתנות אל הזירות. גם מפקדי המסלול התחלקו לזירות, כל אחד השגיח על מסלול.


האחים סוזי ומרטין נראו כגרסה מדויקת אחד של השניה, רק מהמין האחר. בעלי אותו השיער החום והמתולתל, עיניהם בצבע ענבר ולגופם אותו גוון עור בהיר, שהפך ללבן כסיד לאור המבחן שלפניהם.
הם עמדו זה אל מול זו בתוך זירת עפר בעינהם אימה שהרגע הגיע, מפקדם הסתכל ואישר שאין לאן לברוח.
"ממסלול הצליפה. קווין ויוג'י!" זוג אחר של נערים עשה את הצעד והלכו יחדיו לזירה הצמודה. מאחוריהם נשארו רק שתי נערות ושני נערים, שהתחלקו גם הם לזוגות לפי פקודות המפקד. אך הזוג שהלך לא הביט לאחור להסתכל, מבטם נישא קדימה אל הזירה הקרובה.


עוד מילדות חילקו את הילדים למסלולים שונים, ולהתמחויות שונות בתוך כל מסלול.
יוג'י וקווין, בוגרי מסלול הצליפה, לכן אין זה מפתיע ששניהם היו מיומנים בנשקים לטווח רחוק, לאחד רובה ולשני קשת ארוכה.
יוג'י היה בחור צעיר וגבוה. וכמו שאפשר לצפות מחיילי עילית שכמותם, גופו היה מחוטב ורחב כתפיים.


לצווארון המדים של יוג'י הייתה סיכה בגודל מטבע, בצורת קשת ובה שלושה חצים מוצלבים. על חזהו סיכת ההתמחות שלו, זוג רובים זהובים המדמים כנפיים לצלב כוונת.

יוג'ין היה שמו האמיתי, על שם אחד מחלוצי הצליפה מהממלכה, אך הנער היה ידוע בשם חיבתו. "יוג'י."
שמות חיבה וכינויים היו דבר נפוץ מאוד במתחם, כל מי ששמו יכל להשתנות, אפילו טיפה, קוצר ושונה בצורה כזו או אחרת. מהר מאוד עם השמות נדבקה הזדהות, כך שגם אם ישאלו לשמם המלא, תמיד ישיבו בכינויים.

 

אם הסיכות שעל מדיו לא הספיקו כדי להראות את תפקידו, יוג'י החזיק בידיו רובה צלפים גדול, שמתוכו נשמע רעש מתכתי חלוש הכל פעם שזז. לרובה הייתה קת עץ חומה, ועליה תומכת לחי עשויה מעור. לתמוכת הלחי מקום לשישה כדורים, אם כי בתוכה היו רק חמישה.
הם היו כגודל האמה של יוג'י אולי אף טיפה יותר, בעלי תרמיל שחור ומתכתי. הקליעים היו כחולים כקריסטל שקוף וחדים כראש חץ.

מול יוג'י עמד בן זוגו לקרב, קווין היה שמו. הבחור הצעיר ביותר מבין כולם,  בן שבע עשרה ושישה חודשים בדיוק, אבל הוא לא נתן למראה שלו להטעות אף אחד, בסופו של יום הוא היה היחיד שסיים את מסלול ההתמחות בקשת.
עוד מילדות קווין כונה ילד צפוני, כנראה בגלל השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. 

גופו של קווין לא היה שונה מהאחרים, הוא אמנם היה הנמוך ביותר, כנראה בגלל הגיל, אבל למרבה הפלא ידיו היו שריריות ויציבות, כאלה המתאימות למשיכת המיתר העבה וההדוק של הקשת.

"לחשוב ששון היה אמור להיות איתי כאן." אמר הצלף, "מעניין אם זה היה הופך את זה לשתיים על אחד." השיב הקַשָּׁת, שלו הייתה קֶשֶׁת ארוכה ושחורה אותה הוא החזיק בביטחון ובעוצמה.
"מי יודע." יוג'י ענה. כמו קווין, יוג'י נשא עליו גם חרב מוצלבת ופשוטה, שאותה החזיק בדריכות לאחר שהבין כי מדובר בקרב פנים אל פנים. 

 

אף אחד מהמתמודדים לא היה חבר טוב של השני, אם בכלל. אומנם התחילו באותו המסלול, אבל איפשהו בדרך התפצלו כל אחד להתמחותו.
"עוד משהו אחר שאתם רוצים להגיד?" שאל המפקד כשידיו מאחורי גבו, אך  ברוחו צופה בכליון עיניים לקרב שעתיד לבוא. "אתם לא נבחנים על סייף, תורידו את החרבות." קבע.
הנערים מיד מילאו את הפקודות, והורידו את נד חרבם מחגורתם. מה שהשאיר את הקשת והרובה כאופציה היחידה.

"תנסה לא לפגוע במקום חשוב, הייתי רוצה להמשיך להילחם אם אני אפסיד." אמר הקשת בקול חברי עד כמה שיכל, למרות המתח.
-"אותו דבר אליך." ביקש.

למרות המיומנות של השניים, אחד מהם נמצא בחסרון ברור, למעשה נראה שהכל כנגדו.
רק טיפש יביא נשק כזה לקרב פנים אל פנים. הוא חשב, אבל זה המצב, וברירות אין. מלבד לקוות לטוב ביותר ולנסות לאלתר, לא נשאר לו יותר מדי מה לעשות,  למרות שלפי מבטו הבטוח, נראה שהייתה לו תוכנית.

המתח האדיר עטף את השניים. את קווין, שמבטו לא הראה דבר מלבד נחישות. ואת יוג'י, שקור עיניו השחורות לא היה מבייש גם את החורף בצפון הליספיר.
השניים פשטו את הירכית והניחו אותה מאחוריהם, מקופלת ושמורה.

 

עומדים בחולצתם המכופתרת כשאת העניבה מתחו טיפה בשביל מקום לאוויר.

"תתחילו!" קרא מפקדם ושבר את המתח ככוס יין שנשמתה מידיו.
מיד הסתער יוג'י קדימה, והוציא את כל כוחו בזינוק פרעי אל יריבו, שכבר הספיק למתוח את המיתר כשחץ נמשך לאחור ביחד איתו.

ברגע הבודד הזה בהרגשתם הזמן האט, כמעט ונעצר. הראייה של יוג'י הצטמצמה כמנהרה כשהקשת במרכזה. ויוג'י התקרב בקצב מדאיג, עוד פחות מצעדים בודדים כבר יגיע ליעד.
התמונה המאיימת הזו גרמה לקווין לשחרר את החץ מאוחר משתכנן, כשהוא מתח את המיתר עד סופו בשביל לוודא שלא יצטרך חץ נוסף.
אך עוד לפני שנורה יוג'י הרגיש ביעדו של החץ, והרים את נשקו.  

הוא השתמש בקת כמגן, וסובב אותה כך שתחסום את החץ.
ראש הברזל החד פגע בתומכת הלחי וננעץ בעץ 

יוגי' עצר את נשימתו כאילו מישהו לקח אותה ממנו, אבל המחסור באוויר לא היה משהו שיעצור אותו. הוא משך את הרובה לאחור כמו אלה, ואז והניף אותו ישירות לפרצופו של הנער הצפוני.

קת העץ פגעה חזק וברור, והנער נהדף לאחר כשהוא נופל על רצפת העפר, מעומעם ומדמם מאפו. אבל זה לא הספיק בכדי לנצח, מיד יוג'י עמד מעליו וכיוון את נשקו על הרצפה בניצחון.

מוכה הלם, קווין הרים את ידו כדי להיכנע ולמנוע מיוג'י לירות בו, אך יוג'י לא ירה, הוא מעולם לא תכנן לירות.
בזמן שעולמו של קווין מסתובב הקרב נעצר, ויוג'י ניצח בתור בודד.

"זה מספיק!" אמר קרלוס, מפקד מסלול הצליפה. גבר צעיר,  בסוף שנות השלושים לחייו, לבוש במדים דומים לשל המפקד הראשי, רק בעל סיכה אחת על כל כתף, במקום שתיים.

מפקד מסלול הצליפה הוביל את קווין אל מחוץ לאזור הזירות והושיב אותו על הארץ.

הוא בדק את גופו ואת ראשו בעיקר, ניסה להסתכל לתוך עיניו  ולאמוד את הנזק. אבל ממה שזה נראה זה לא היה יותר ממכה יבשה וחזקה למדי. לא משהו שהם לא היו רגילים אליו.  "האף נשבר קצת, אבל הוא יהיה בסדר." אמר המדריך לכיוון מפקד הבסיס, שהנהן ואמר כמה דברים שלא נשמעו מרחוק, המדריך הסכים למילותיו ועזר לקווין לעמוד. לאחר מכן עזר לו גם ללכת לכיוון אחד המבנים לקבלת טיפול נוסף.

"הרובה הזה מפלצתי, תזהר ממנו." נזכר יוג'י שחזר לנשום, נשימותיו היו מהירות וקצרות. הוא נזכר במילותיה של מדריכה אחת, שהזהירה אותו לגבי הכלי שבידיו. "הנזק שהוא עושה לאדם נוראי, ראית על המטרות בעצמך." בדיעבד, יוג'י היה שמח שלא תכנן לירות. אם נגיד, היה פוגע בצווארו של קווין, ראשו היה נעקר ממקומו.

אבל במקום הוא התרכז בצלקת החדשה שקיבלה קת הנשק, עד שהתאפס על עצמו. לבסוף הפנה את גבו מהזירה והלך אל השורה שבה עמדו מקודם לכן. אבל רק מישהו אחד היה שם, ניקולאס, שבדומה ליוג'י גם את שמו קיצרו.

 

ניק היה נער שחום, לבוש בבגדים זהים לשל יוג'י, מלבד הסיכות שעל הצווארון כמובן, אמנם בגודל זהה וזהובות, אך עיצובן שונה.

אחת הסיכות נראתה כמו סכין עם זוג כנפי ציפור, בעוד שהשניה הייתה בצורת חתול, חתול שחור המתגנב בחושך.
הנער היה נמוך במקצת מיוג'י, אבל לא מספיק כדי שיהיה בולט במיוחד. עיניהם אמנם דומות בצבען השחור, אך שם נגמר הדמיון.

הן הקרינו יותר אור והיו הרבה פחות קרות, אפו היה גם רחב משל יוג'י. גם במבט חטוף ניק נראה כאדם גמיש ואתלטי, גוף כשל האחד שקופץ הכי רחוק והכי גבוה, כזה שמצטיין בטיפוס.

הם לא הכירו זה את זה יותר מידי, בעיקרון, רק מי שקרוב לסיום זוכה להתערבב עם שאר המסלולים לעיתים קרובות. למעשה, הם אף חלקו חדר למספר ימים.

ניק קטע את הקרירות שסביבם והושיט את ידו אל יוג'י. ידיו הזכירו ידיים של פסנתרן מחונן, אצבעות ארוכות וקלות, זריזות ומיומנות. "אני שמח לראות שעברת יוג'י, עבודה טובה." הוא אמר בחיוך קל, מצפה שיוג'י ילחץ את ידו, וכך עשה. הוא החזיר לו בחיוך מופתע, אבל החיוך של שניהם היה מזוייף לגמרי, חסר כל רגש אמיתי. זה מסובך לחייך כשצריך לעכל את כל מה שקרה בזמן האחרון. 

בזמן שיוג'י עבר לעמוד לצידו של ניק רק זוג אחד נשאר, הוא הסתכל על הזירות האחרות, על הדם שעל אדמת העפר, הופך כמעט לבוץ שחור. הוא הסתכל על ניק שלידו, אבל הוא היה ממוקד בקרב שמתחולל מולו.

קרב אחד נגמר בהפסד של שני המתמודדים, זוג קוסמים שנפגעו אחד מהקסם של השני. נראה שהם כבר פונו משם בזמן שיוג'י הבין את המתרחש. "מה קרה עם הזוג של מסלול הריפוי?" פנה אל ניק בשאלה שעיניו עוד ממוקדות בנלחמים. אנחנו הולכים להיות רק שלושה? חשבו לעצמם, "סוזי לא הסכימה להילחם באחיה ונכנעה, באותה מידה גם הוא לא הסכים להשאיר את אחותו מאחור, אז שניהם פרשו אני מניח." ניק ענה לו, קוטע את מחשבותיו.
"ומה יקרה להם עכשיו?"
-"במקרה הטוב יעברו ליחידה אחרת."
"ובמקרה הרע?"
-"הפרת פקודה."
מול המנצחים התחולל הקרב האחרון.
נער גבוה מיוג'י, גופו חסון ושרירי שעל פניו מבט רציני וחד, מרוכז לגמרי בקרב שבוא הוא נמצא, עיניו הכחולת מסתכלות ישירות קדימה על הגבירה שנגדה הוא נלחם. מייקל היה מהבודדים ששמרו על שמם כמו שהוא מבלי לקבל כינוי.
"מייק..." משהו בשם הזה פשוט לא תפס, לא הוא ולא האחרים אהבו את הכינוי כל כך, כנראה בגלל שאחד המדריכים חלק את אותו השם.
שיערו של מייקל היה חום ובהיר, חלק, קצר ומלא ברק.
לעומת האחרים לבשו המתמודדים שריון מלא, מייקל לבש שריון לוחות כמעט מלא העשוי מתכת, ולמרות שהייתה האפשרות בידיו הוא לא לבש על רגליו ועל ראשו את חלקי המגן שלהם.

הוא החזיק את חרבו בצורה הפוכה, יד שמאל מעל יד ימין. בידיו חרב דו ידנית וארוכה, להב העשוי פלדה ישרה וסימטרית, חדה משני צידיה.
ניצב החרב היה ארוך גם הוא, עם מספיק מקום לשתי כפות ידיו הגדולות של מייקל, ניצב בעל שמורה מוצלבת ומעוקלת.
אותה החרב הגנה על מייקל מחרבה של ארינה, שהייתה הבת היחידה שנשארה, נערה יפיפיה כנסיכה, שיער זהוב וארוך האסוף בצמה שקשורה בסופה. גופה של ארינה לא היה שונה ממה שהיה צפוי ממנה, היא הייתה בחורה חזקה מאוד אך עדיין שמרה על מראה נשי, גזרת השריון שלבשה הדגישה זאת מאוד.
שריון הדומה לאחד של מייקל רק שהוא מותאם לגופה בדיוק רב, שריון זהוב כשערה, עשוי פליז ומעוצב כך שאפשר לה חופש תנועה וגמישות, הוא היה דק יותר קל יותר.
ביד אחת הייתה חרב חד ידנית ורגילה, ידית החרב הייתה מכוסה בעור שחור שנראה כחלק ממנה ולא כציפוי.
בידה השניה מגן העשוי מתכת שחורה, ועל שוליו מתכת כסופה החותמת אותן, שומרת על צורתו.

הם שינו את העמידה שלהם פעמים רבות, מתקנים אותה עם כל מכה  שהחרבות התנגשו זו בזו, ובכל פעם שארינה חוסמת הנפת חרב היא נהדפת לאחור. השניים נלחמו בלהט רב, מלבד הקרב דבר לא קורה והמטרה היחידה שלהם היא לנצח. הפקודה היא לנצח, אין שום חוק שאמור לא לפגוע ביריב, או אפילו להרוג אותו, כמו קרב גלדיאטורים מעוות וללא קהל המחליט על התוצאה.
מייקל חרק שיניו והוציא אוויר עם כל הנפה עוצמתית שזרק על יריבתו, השניים נחושים לנצח ואף אחד לא הולך להקל או לוותר, למרות שהכירו זה את זה. קשה שלא להכיר את חברך כאשר אלו רק אתם בסוף המסלול.
"למה אין להם קסדה?" הפעם היה ניק ששאל.
-"אני מניח שזה עניין של נוחות, אם זה לא היה כך מייקל היה לובש את שאר החלקים של השריון."
"או שאולי זה עיניין של זריזות?"
-"יכול להיות." יוג'י משך בכתפיו.
"אתה מכיר אותו?"
-"בקושי, אבל יש בינינו יחסים טובים."
אבל בדיוק באותו הרגע הקרב נגמר.
מחיאת כף חזקה ומהדהדת נשמעה שוב. "תפסיקו!" קרא המפקד בקול רם כדי לקבל את תשומת ליבם, בעוד הם מתנשפים אך שקועים בלהט הקרב הם עצרו.

השניים נשארו באותה התנוחה למספר שניות, עד שהורידו את נשקיהם וצעדו אל שורת המנצחים, הנדן של ארינה היה תלוי על מותנה כמו יוג'י והיא החזירה את חרבה לתוכו, מייקל הניח את להב החרב על כתפו והתקדם אל השורה.