התחברות לאתר

הדיבור שלי

הלוח שלי
81
חברים
0
ספרים
3
מועדפים


פרשתי :) כאילו, לא לגמרי - אני עדיין אמשיך לעקוב אחרי ספרים שאני אוהבת (אני אוהב אותך, אדיוט! כאילו, מה?!)

אז... היי, אני ג´ולייט, וזה איזה פרופיל שהכנתי לעצמי:

גיל:14

מראה (זה עומד להיות ארוך): אוקיי, אז אתם רואים את התמונה בפרופיל שלי? זאת אני בעיקרון, אבל זה לא לגמרי נאמן למציאות. הדבר הראשון שבולט בפנים שלי זה השפתיים. הן אדומות ויותר מדי גדולות (לכן לא ציירתי אותן בציור הזה, כדי לקחת הפסקה או משהו כזה...) ואחרי השפתיים שלי מגיע האף, לפעמים ישר אבל מזוויות מסוימות, הוא יכול להיות גם גדול ועקום. אחרי האף שלי בא השיער, בצבע שחור ולפעמים חום. אחרי השיער מגיעות הלחיים, חלקות ביחס לאחרים, כמו כל הפנים שלי (אני אפרט את הסיבה עוד מעט) ובסופו של דבר יש את העיניים שלי, חומות-בהירות ולפעמים כהות אבל לדעתי תמיד יפות (אני מרשה לעצמי להחמיא לעצמי כי זה הדבר היחיד בפנים שלי שאני אוהבת כמו שהוא).


רשימת החסרונות שלי:

אני סטרילית ואובססיבית לגבי זה.

אני שמאלנית.

אני צמחונית.

יש לי איזה עיניין מוזר כזה שעדיף שאני לא אפרט עליו בקשר למוות.

אני לא תמיד יודעת אם משהו נחשב לא נחמד להגיד ואז אני אומרת אותו ואנשים מתעצבנים.

אני הבן אדם הכי הפכפך שאני מכירה...


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


שאלה: מישהו יודע איפה זה ניגריה?! אני יודעת!


------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


Dear lord, when I get to heaven please let my bring my man!

When he comes tall me that you´ll let him in. father tall my if you can!

Oh that grace, oh that body oh that face makes me wonna party!

He´s my sun´ he makes me shine like diamonds!

(Young and beautiful - LANA DEL REY)


------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


אני לא יודעת באיזה הקשר או מה הכותרת של זה אבל ממש חשוב לי להגיד שאני מאוד אוהבת אנשים שטובים במה שהם עושים. גם אם הם פושעים, כל עוד הם טובים במה שהם עושים אני אוהב אותם וארצה להיות בסביבתם. בגלל זה אני אוהבת את הספר אגדה (לא מעיר הספרים).


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


תחביבים שלי (גם זה ילווה בהסבר):

 לכתוב - אני כותבת (וגם קוראת) מגיל 10. לפני זה שנאתי כל מה שקשור לספרים כי הם פשוט הרדימו אותי. יש לי תאוריה מאוד מפותחת למה לא אהבתי ספרים אבל אני פוחדת שאולי אני אצא שוויצרית אז...

לצייר - אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני לא אוהבת לצייר יותר מדמות אחת בכל ציור כי אז זה יוצא עמוס אבל עכשיו אני עובדת על ציור על 5 דמויות (אף על פי שאמורות להיות בו 12). קוראים לציור טרטרוס, אם מישהו יודע למה אני מתכוונת.

לנגן בפסנתר - אני לא יודעת ממתי אני מנגנת... ממזמן? אבל אני לא יודעת לקרוא תווים ואם יוצא לי צליל לא נכון זה יכול לחרפן אותי.

להיות עסוקה - אין הרבה מה להסביר. אני פשוט אוהבת לחזור מבית הספר ושיהיה לי משהו שאני חייבת לעשות.

לתהות תהיות מוזרות ולא חשובות על החיים, על המוות ועל החיים שאחרי המוות -אולי עדיף שכאן אני לא אפרט...


------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


הנה כמה שאלות שבא לי לענות עליהן:

איך יודעים שאתה מאוהב?

כל פגם נהיה ליתרון. תחשבו על זה; יש לכם חברים טובים אבל אתם מודעים לפגמים שלהם (ההיא שמדברת המון, ההוא שמתעצבן בקלות) אבל כשמתאהבים כל דבר שפעם נראה מעצבן הופך לדבר מקסים (הפרצוף המוזר שפתאום נהיה חמוד, הנטיה להפוך כל דבר למורכב פתאום נראת כל כך גאונית ונחוצה)... 


כולם אומרים לנו שכשמעתיקים מאיתנו זה דבר טוב כי זה אומר שמה שאנחנו עושים זה דבר טוב, אז למה אנחנו בכל זאת מתעצבנים כשמישהו לקח לנו את הרעיון לשדרוג תלבושת בית הספר?

התשובה פשוטה; יחוד. הרעיון המדהים שהיה לנו או יצירת המופת שהצלחנו ליצור הם דברים שגורמים לנו להרגיש מיוחדים, שונים, טובים יותר. כשמישהו לוקח את הרעיון אנחנו פתאום חוזרים להיות כמו כולם ואם אנחנו כמו כולם אז למה שהחברים שלנו יהיו איתנו, למה שאנשים בכלל יתייחסו אלינו, הרי אין בנו משהו מיוחד. סליחה אם אני טועה...


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------


ספרים שאני ממליצה עליהם:

חום - סיפור אהבה סוחף. הכתיבה עצמה והכנסת המציאות ברמה לא כל כך גבוהה אבל הרעיון מקסים ולמרות שהיו רגעים שאמרתי לעצמי "מה, הסופרת הזאת בת 11? זה הדבר הכי לא מציאותי שקראתי" ולמרות שאני סולדת סדרטית מספרים לא מציאותיים לא הצלחתי להפסיק לקרוא. הספר הזה ריגש אותי והחיבור עם תקופת רומא גרם לי רק לאהוב אותו עוד יותר. חוץ מזה, קיים בספר סיבוך שנוי במחלוקת בין התקופות (האם ליביה היא אווה או אווה היא ליביה? או שאולי ליביה היא אמא קדמונית של אווה?).


בני הנפילים (עיר של נשמות אבודות, בעיקר) - סדרת ספרים גאונית!! מסוג הספרים שאתה קורא פעם שניה ומגלה רמזים בספר הראשון לספר השלישי! קסנדרה קלייר (הסופרת) פשוט מתוחכמת כל כך. וממש אהבתי את החיבור למכשירי התופת (ספויילר: מגנוס מכיר את ויל! וויל הוא בכלל אב קדמון של ג´ייס הרונדייל! אנטידופוביה לשלטון!!) שיוצר תחושה של עולם מסתורי שבאמת קיים ואנחנו רק לא מודעים לו. הכתיבה פשוט... מושלמת! איכשהו קסי מצליחה לכתוב על הגבול שבין שפה-גבוהה-עד-כדי-להעריץ ובין שפה-גבוהה-עד-כדי-מרדים. היא מהלכת על חבל דק ואף פעם לא נופלת!


היינו שקרים - .... חכו רגע... בכל פעם שאני שומעת את השם הזה אני צריכה רגע להרגע... אוקיי, אז... וואו! ספר מדהים! הכתיבה מדהימה... נראה לי... קשה להתרכז בסוג הכתיבה עם עלילה כזאת... בתקציר היה כתוב "ואם ישאלו אותכם מה הסוף, פשוט תשקרו" אז במשך כל הספר המצאתי תאוריות לגבי הסוף והייתי בטוחה שהוא צפוי אבל... זה ספר מרגש בדמה שאי אפשר לתאר! הוא עשה לי משהו בבטן ששום ספר לא הצליח (גם לא אשמת הכוכבים) וכל מי שקרא אותו (גם מבוגרים וגם בגילי) הסכים איתי. אולי בהתחלה הספר נראה שגרתי ומבלבל (המעבר הזה בין הקיץ של גיל 15 לקיץ של גיל 17 אולי נראה מבלבל ולא נחוץ אבל תאמינו לי - הוא הכרחי) אבל... הסוף... טוב, נראה לי שחפרתי... אזהרה: אם לא בא לכם לבכות - אל תקראו!


13 סיבות - אחד הספרים הכבדים ביותר שקראתי. אם אתם בני 12 ומטה אל תקראו! ספר עצוב אבל לא ברמה של דמעות. הוא מספר על סוג מסוים של בריונות שאני (בתור תלמידה בכיתת מדעים - כן, כן, אנחנו מנותקים מהעולם) אף פעם לא ידעתי שקיימת. הספר גרם לי להבין איך מעשים שלנו, שאולי נעשו בצחוק, גורמים לשרשרת אירועים שגורמת לאדם להתאבד. כל הספר התפללתי לסוף טוב (אוי ואבוי! מה הספר הזה מוציא ממני?!) אף על פי שהסוף נקבע מראש. אם הייתם יודעים את הסוף של הספר הייתם ממשיכים לקרוא אותו? סביר להניח שלא. אבל הספר הזה הוא אחר. אנחנו קוראים אותו בגלל הסיפורים שהיא מספרת, כי הם מושכים אותנו ומזכירים לנו דברים שקורים לנו ביום יום... 


בת העשן והצם (טרילוגיה) - לסיפור יש הרבה צדדים אבל כאן אני אפרט רק על שניים. כודם כל, יש את הצד שמתמקד במלחמה ושלום. מי צודק? האם התפיסה שלנו לגבי מי טוב יכולה לההיות שגויה וניזונה מדעות קדומות וסיפורי סבתא? האם ייתכן שה"טוב" שאליו אנחנו שואפים נמצא גם במחנה האויב? האם יכול להיות שבכל צד יש גם את הרודנות והדיקטטוריה וגם את השאיפה לשלום? האם יכול להיות אנחנו טועים? מצד שני יש גם את הפאן של הרומנטיקה. קארו ועקיבא, חיה ומלאך. האם היא תוכל לסלוח לו, האם היא תוכל להבין שכל מה שהוא עשה נבע מיאושו בעקבות מותה? ומה יקרה עם ברימסטון? האם היא תוכל להחזיר אותו אי פעם?


עכשיו, אחרי שקראתם והבנתם מי אני, אתם מוזמנים לכתוב לי מה אתם חושבים עליי :)


אני בשלבי גמילה מהמילה זהו אבל... 


זהו בערך...

שאפו למי שלא השתעמם והגיע עד לכאן :)






רוצה לפתוח חשבון חדש ללא פייסבוק ? הירשם בחינם

או
אימייל:


סיסמא:


 



© כל הזכויות שמורות ל-עיר הספרים | תקנון האתר | עיר הציורים | עיר הלימודים | תוכן פוגעני/מפר זכויות יוצרים ? לחץ לדיווח!