מאי הפכה לשועלה וזינקה אל המים, מנסה לתפוס את המנעול לפני שיסחף במורד הזרם, אך ללא הצלחה: לפתע המנעול פרש כנפיים מזעריות והחל לעוף במהירות שיא. גרייסי עפה למעלה במהירות אך המנעול צנח לפתע מטה, הצמיח רגליים- פשוטו כמשמעו- והחל לרוץ על הקרקע. איימוס רדף אחריו, אך המנעול עצר, לא לפני שהפך לאבן. מאי השועלה רצה לשם, המפתח על גבה, חזרה לצורתה האנושית והרימה את גבותיה כשאיימוס פתח את המנעול בעזרת המפתח: הופיעה מולם דלת, והיא הייתה פתוחה. כל החמישיה נכנסה דרכה והדלת ננעלה מאחורים.
כשאדם נכנס הוא לא ראה את מה שציפה לראות וכך גם האחרים: הם ציפו לראות יער ירוק יותר, שלו יותר או אפילו את פארק שמש, אבל לא. הם נכנסו לתוך בניין. משהו שנראה כמו ספק שולחן קבלה ספק מכשיר עינויים עמד לפניהם ואיש שצבע עורו כתום מאחוריו. "אתם חדשים?" שאל האיש. גרייסי השיבה "לא..." בבלבול. "אני לא ראיתי אתכם פה קודם," אמר האיש הכתום. "כי אנחנו לא שייכים ל... דבר הזה." השיבה מאי בזהירות. "סליחה: הרשו לי להציג את עצמי. קוראים לי חמש מאות שמונים ואחד. עוד מעט יקבעו גם לכם מספרים, כי כל מי שמגיע לכאן הוא עובד חדש." אמר האיש הכתום. "חמש מאות שמונים ואחד?", קרא אדם בפליאה, "אין לך שם?".
"לאף אחד כאן אין שם!" צחק חמש מאות שמונים ואחת, "אנחנו פועלים. פועלים הם רציניים: אין להם פנאי לשמות ולכל דבר אחר להתעסק בו חוץ מהעבודה שלהם. כל מספר מסמל תפקיד." לינה הצטמררה: לא בדיוק התחשק לה לעבוד. "ומה התפקידים?" שאל פתאום איימוס בהתעניינות מדומה.
"אז ככה:
מספרים מאחד עד שלוש מאות הם תפקידים הכי חשובים, כמו מהנדסים ומתכננים.
מספרים משלוש מאות עד שש מאות הם סגני עבודה: עוזרים במקרה הטוב, או במקרה הרע פקידי קבלה כמוני.
מספרים משש מאות עד אלף... הם הפועלים. בנאים... דברים בסגנון הזה. מצבם לא טוב, הם עובדים כל יום עשר שעות!"
כל החמישיה הזדעזעו. עשר שעות ביום?
"ועכשיו החלוקה!" אמר חמש מאות שמונים ואחת.
"את!" אמר והצביע על לינה, "ארבע מאות תשעים ושמונה. סופרת כספים. לכי ימינה ובצומת שמאלה." לינה הזעיפה את פניה והלכה לאן שאמר לה.
"אתה!" הוא הצביע על איימוס, "חמש מאות תשעים ותשע! ניצלת ברגע האחרון בזכות העובדה שאתה לא יכול לטפס. אתה טכנאי. ימינה ואז שמאלה, כמו ארבע מאות תשעים ושמונה."
"שתייכן!" הוא הצביע על מאי וגרייסי. גרייסי התכווצה בפחד. "הקטנה יותר... שלושים ואחת! יפה לך... את סיירת. את עפה למעלה פעם אחת בבוקר, פעם אחת בצהריים ופעם אחת בערב ומוודאת שאין פועלים שנחים או משהו. אם יש: את מדווחת לי דרך מכשיר קשר. תפני ימינה ושוב ימינה. ואת, הגדולה... וואו. גוף טוב... שש! את לוחמת ומוציאה להורג. אם יש מישהו שמתפרע... נו, הבנת. ימינה וימינה."
"ואתה..." הוא הצביע על אדם ביד רועדת. "שמונה מאות שלושים ותשע. בנאי. קח לבנים ותתחיל לעבוד! שמאלה ושמאלה!" חמש מאות שמונים ואחת צחק צחוק מרושע וחזר לעמדתו.
1 מחוברים
