התחברות לאתר


רשימת הפרקים:
335 קוראים


פרק 2 - המסיבה
milkysky | פורסם לפני 3 חודשים
  


השמועה כבר התפשטה בין כל החברים. בשיעור מתמטיקה, אני יכולה לשמוע את שרון וקורל מתכננות את מסיבת הפרידה בשולחן האחורי. הן מתווכחות על סוג המוסיקה ואיזה כיבוד להביא, וכל מה שאני חושבת עליו זה על דרך להתחמק מזה, כי זה יגרום לזה להיות יותר אמיתי. 


 המשכנו כרגיל מאז שהוא סיפר לי, כאילו שהוא לא עובר לעיר אחרת עוד כמה ימים, כי לפעמים יותר קל להדחיק דברים מאשר להתמודד איתם. וכשאני ואדם מכינים ביחד שיעורי בית אחרי בית הספר או סתם רואים ביחד טלוויזיה, אני יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא ישתנה.


"פססט, רומי," אני שומעת את שרון לוחשת, ואני מחטיפה מבט במורה לפני שאני מסתובבת ושואלת,"מה?"


"תקשיבי,בקשר למסיבה," היא מתחילה להגיד. "רונן אמר שאפשר לחגוג אצלו כי ההורים שלו בחו"ל, ונראה לי שיש לו את הבית הכי גדול גם ככה. קיצר, מה את יכולה להביא?"


"אממ..." אני מנסה לחשוב על תירוץ כדי לא להשתתף, אבל אין לי שום דבר משכנע."בורקסים?" 


קורל מסתכלת ברשימה שעכשיו שמתי לב שהן שירבטו במחברת. "יוסי וגילי כבר מביאים בורקסים. אולי תביאי חד פעמי? כוסות וצלחות." 


"אה... אוקי." 


"אה, רגע," אומרת שרון. "אנחנו גם רוצים לקנות לו מת--"  


"רומי ושרון!" המורה מקפיצה אותי. אני מסתובבת, ומביטה בחשש בהבעה הנוקשה שעל פניה. "אני מבינה שאתן כבר מרגישות בחופש הגדול, אבל מבחינתי אתן בבית הספר עד שלא מסתיימת השנה, ואני מצפה מכן להתנהג בהתאם." 


"מצטערת," שרון עונה בשקט, אך גילגול העיניים שלה ברגע שהמורה מפנה את הגב מראה שהיא לא מתכוונת לזה. 


אני מושכת בכתפיי וחוזרת אל המחברת שלי כדי להעתיק מהלוח את התרגילים. זה לא כזה מעניין אותי, כי זה בערך שיעור המתמטיקה האחרון שצפוי להיות לנו, והמורה למתמטיקה היא היחידה שעוד מלמדת, אבל זה נותן לי משהו להתעסק בו מאשר לחשוב על אדם, ועל המסיבה המטופשת הזאת, ועל איך שאני בקושי אראה אותו ברגע שהחופש יתחיל. זה בטח נשמע ממש מוזר, אבל זאת הפעם הראשונה שאני לא רוצה שהחופש יבוא. אני רוצה שהזמן יקפא, שהזמן המועט שיש לי עם אדם לא יעבור.


כדור נייר שנזרק אל השולחן שלי מושך את תשומת ליבי, ואני מביטה לאחור אל שרון שמחייכת אלי לפני שגם היא מתרכזת במחברת שלה, או לפחות עושה רושם. אני מיישרת את הפתק, ונאנחת כשאני קוראת מה כתוב שם. הן מבקשות שאביא כסף למתנה. אפשר שיפסיקו כבר לדבר על זה? 


בדרך חזרה הבייתה, אני הולכת לצד אדם בשתיקה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שיותר לא נלך בייחד הבייתה. על זה שעוד כמה ימים מגיע החופש, אבל הוא עוזב. אני לא יכולה להעמיד פנים יותר שאני בסדר. הוא מחטיף מבטים מודאגים לעברי, אך לא אומר דבר. 


הוא לא מוציא מילה, עד שאנחנו לא מגיעים אל הפנייה שבה אנחנו נפרדים כל אחד לביתו. אני עומדת לנופף להתראות ולהיעלם במורד הרחוב כשהוא תופס בידי. לרגע ארוך אני מביטה בידו סביב מפרק היד שלי, ואז אני מרימה באיטיות את מבטי כדי לפגוש את עיניו.


"תפסיקי," הוא אומר, מבטו עז. "מה שאת לא חושבת, תפסיקי." הוא מרפה מעט את אחיזתו, ומשפיל את עיניו. "אני פשוט שונא לראות אותך ככה. זה בגללי, נכון?" 


המגע שלו חמים, ואני יכולה להרגיש את החמימות הזאת מתפשטת מהזרוע אל כל חלקי גופי. זה גורם לי להרגיש קלת דעת. 


"זה לא זה," אני מכחישה בשקט. "אני פשוט קצת עייפה... זה היה יום ארוך." 


הוא סוקר את פניי לרגע ארוך, אבל לבסוף פשוט משחרר אותי ומהנהן פעם אחת בהבנה. הוא מכניס את ידיו אל כיסי מכנסיו, ואומר, "בסדר, תנוחי קצת. פשוט... אם יש לך משהו להגיד לי, את יודעת שאת יכולה להגיד לי,נכון?" 


אני בולעת את הרוק ופשוט מהנהנת, למרות שאני יודעת שלא אעשה זאת. אני לעולם לא אוכל להגיד לו את האמת. 


נעמה מתקשרת אלי קצת אחרי ארבע אחר הצהריים. היא שואלת אם אני רוצה לבוא איתה לקניות, אבל אין לי מצב רוח. אני מבלה את רוב הערב בבית מול הטלויזיה, צופה באיזשהו פרק מטלנובלה שראיתי כבר 3 פעמים, אני חושבת, עד שלא נמאס לי ואני יוצאת מהבית בשביל לנשום קצת אוויר. 


האוויר חם, והגופיה שלי נדבקת אל העור שלי מהלחות, אבל הצלילים של הרחוב עדיפים על פני השקט שבבית. אני מרגישה חסרת שקט, כאילו שאני לא יכולה לברוח מהמחשבות שלי,והרגליים שלי מוצאות את הדרך המוכרת אל חוף הים. 


הטיילת יחסית ריקה לעונה זו של השנה, אבל אני אסירת תודה על כך. אין לי כח לאנשים. הרוח הקרירה המגיעה מהים עוטפת אותי מכל כיוון, ופתאום אני מרגישה כאילו שאני נושמת לראשונה מזה ימים. 


כשאני מגיעה למחוז חפצי, חוף מבודד המוסתר ע"י צוקים ואבנים, אני מורידה את הסנדלים ובזהירות יורדת למטה עד שרגליי היחפות נוחתות על החול הרך. אני מתיישבת על החוף, ומביטה לעבר השקיעה, ולאט לאט מרגישה את עצמי נרגעת. יש דברים שלא משתנים לעולם... הגלים ימשיכו להתנפץ על החוף, והשמש לעולם תשקע ותזרח. זה מה שמחזיק אותי. 


אני שומעת קול צחוק, וכשאני מסתובבת אני רואה חבורה של בנים מתרחצים במים. הם נראים שמחים, חסרי דאגות. למה אני לא יכולה להרגיש ככה, גם? 




"רומי, נו כמה זמן?" נעמה אומרת בחוסר סבלנות. "זה מתחיל עוד חצי שעה!"


"רגע," אני קוראת מבעד לדלת, מעיפה מבט אחרון במראה. יכול להיות שהתלבשתי יפה מדי? יש לי זמן להחליף למשהו יותר פשוט? 


"נו!" 


"אני יוצאת, אני יוצאת," אני אומרת בנואשות, וסוף סוף יוצאת מן החדר.


"וואו," זה הדבר הראשון שיוצא לנעמה מן הפה. "מאיפה השימלה ההורסת הזאת?" 


"זה יותר מדי, נכון?" אני שואלת, נבוכה. "אני אלך להחליף..." 


"לא," היא מושכת בידי. "בואי כבר." 


"אבל..." אני מהססת. 


נעמה נאנחת בכבדות ושמה את היד שלה על המותן. 


"מה העניין?" היא מביטה בי לרגע ארוך, לפני שעיניה מתרככות. "זה ´זה´, נכון?" היא שואלת.


הרגליים שלי מרגישות פתאום חלשות כאילו שאם לא אחזיק במשהו אני אפול, אז אני נשנעת על הקיר. "אוי, רומי, את לא אמרת לו עדיין?" 


העיניים שלי מתרחבות, ואני פותחת את הפה שלי אבל שום צליל לא יוצא. 


 "אני לא מבינה למה את לא אמרת לו עדיין," היא משתוממת. "אני בטוחה שהוא מרגיש אותו הדבר." 


"אני רציתי," אני נאנחת, כי זה היה נכון. אני פשוט חיכיתי לרגע המתאים, אבל אז גיליתי שהוא עובר לצפון. "רציתי לספר לו אחרי שבית הספר יגמר, אבל עכשיו... מה הטעם?" 


"אולי, אולי זה ישנה משהו." 


"לא," אני מנידה בראשי. "יש לו מספיק על הראש גם ככה." 


היא מביטה בי במבט כזה מרחם שאני רוצה להסתגר בתוך החדר שלי שוב, אבל במקום אני מתקדמת אל עבר הדלת הראשית. אני רוצה כבר לסיים עם היום הזה. 


אנחנו לוקחות מונית, והנסיעה לבית של רונן שקטה חוץ מהמוסיקה שמגיעה מהרדיו. העניין הוא שנעמה היא היחידה שיודעת על איך שאני מרגישה. אני סיפרתי לה את זה פעם אחת כי פשוט לא יכלתי לשמור את זה בלב יותר, והשבעתי אותה שלא תספר לאיש. אבל עכשיו אני פשוט לא יכולה לסבול את המבטים המבינים שהיא שולחת לי. אני לא רוצה לחשוב על זה. 


אפשר לשמוע את המוסיקה מהחצר, ואני ונעמה משלמות לנהג לפני שאנחנו נכנסות פנימה. המוסיקה בפנים אפילו חזקה יותר, והסלון נראה קטן פי שתיים עם כל הנערים שיושבים על הספות, או רוקדים או משחקים בפלייסטיישן. 


אני מעבירה את רוב הערב עם החברות שלי בגינה, איפה שיותר שקט. אין לי מושג איפה אדם, ואני לא טורחת לחפש אותו עד שרונן לא יוצא החוצה ואומר לנו להיכנס כי רוצים לשחק במשחקי חברה. אני שונאת את המשחקים האלה, אבל אני מניחה שזה לא יהיה יפה להתבודד בחוץ כל הערב, אז אנחנו מצטרפות למעגל העקום של הילדים שיש על הריצפה. 


מישהו מסובב בקבוק ריק של בירה במרכז המעגל, ומבט קצר בכמה מהבנים מאמת את הניחוש שלי שמישהו הבריח לכאן אלכוהול. פתאום אני רוצה לקום וללכת, אבל אז הבקבוק עוצר עלי, ואורי שואל, "אמת או חובה?" 


"אמת," אני אומרת אחרי רגע קצר, ידיי מאוגרפות בצידי גופי. 


הוא מהרהר לרגע, ואז אומר, "יש כאן מישהו במעגל שהתנשקת איתו?" 


אני מרגישה את הלחיים שלי מתלהטות, מרגישה את כל העיניים עלי,ומנידה בראשי.


"שקרנית," אומר עומר. "רואים איך את מסמיקה." 


"אידיוט," קורל מתערבת. "זה מביך כי כולם מסתכלים עליה. היא אמרה שלא, אז ייאלה..." ועל מנת לחזק את הנקודה שלה, היא מסובבת את הבקבוק. 


אני מסיטה את מבטי לצד, ופוגשת בעיניו של אדם לפני שהוא משפיל את עיניו, כאילו שהוא נבוך גם. 


המשחק ממשיך, ויפעת מתנשקת עם רונן במשך שתי דקות, ויוסי לובש את הבגדים של האחות הגדולה של רונן ורוקד במרכז המעגל עד שכולם מתפקעים מצחוק, וגלעד מתוודה שהחברה הראשונה שלו הייתה מישהי שגדולה ממנו בשנתיים, אבל אני בקושי שמה לב למה שקורה.


אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אדם, ועל איך שזה היה מרגיש אם הייתי מתנשקת איתו, ועל איך הוא היה מגיב. אם הוא היה מרגיש אותו הדבר. אני שקועה בעולם משלי עד שאני לא שומעת מישהו אומר את שמו של אדם, ואז משתררת דממה. 


אני מרימה את מבטי ורואה את סיגל קמה ומתיישבת מולו, ואת איך שהידיים שלה הולכות אל הלחיים שלו, ואז אני לא יכולה להסתכל יותר, כי לשמוע את השריקות והעידודים של כולם זה מספיק. 


אני לוחשת שאני צריכה לשירותים, ונעמה נושכת את שפתה כי היא היחידה שבאמת מבינה, וכמעט בורחת משם. אני מרגישה מרירות מתפשטת במעלה הגרון שלי, ואת איך שהריאות שלי מתכווצות כאילו שאין לי אוויר. אני ממהרת במדרגות עד שאני מגיעה אל הקומה השנייה, ומודה לאל שאין כאן אף אחד. 


המרפסת חשוכה, אך אני לא טורחת להדליק את האור. אני נותנת לחושך לעטוף אותי, נותנת לעצמי להבלע בתוכו. החזה שלי מרגיש כאילו שהוא נבקע לשניים. אני פתאום מרגישה כאילו שאדם הולך לשכוח אותי. שהוא ימצא מישהי חדשה ויפה יותר, ולא יטרח אפילו להסתכל לאחור.  

הוא לא מרגיש כמוני. אם הוא היה מרגיש כמוני, הוא לא היה מנשק מישהי אחרת. והידיעה הזאת שוברת אותי. אני מכסה את הפנים שלי, ומנסה לנשום עמוקות. אני כזאת טיפשה. איך יכלתי בכלל לחשוב שיש לי סיכוי? 


אני שומעת צעדים ומיד מניחה את הידיים שלי על המעקה מחשש שיחשבו שאני בוכה, מתפללת שאף אחד לא ימצא אותי, אבל באותו הזמן לא מסוגלת להישאר עם זה לבד יותר. 


הדלת למרפסת נפתחת, ומישהו נעמד מאחוריי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא זז, אבל אז אני מרגישה יד על הכתף החשופה שלי, והמגע כל כך חם ומוכר שצמרמורת עוברת בי. אני יודעת מי זה עוד לפני שהוא פוצה את פיו, אך לא מסתובבת. אני לא מסוגלת להביט בפניו. 


"רומי," הוא אומר בשקט, ואני מרגישה את עצמי נדרכת. 


"אני רק רציתי לנשום קצת אוויר," אני משקרת.


"לבד? בחושך?" 


"הכוכבים יפים מכאן." אני מושכת בכתפיי. 


"רומי, אני מכיר אותך," הוא נאנח, ולוקח את ידו בחזרה. "אני יודע כשמשהו לא בסדר." 


"אני אהיה בסדר," אני עונה. "רד למטה, בטח כולם מחפשים אותך..." 


"הם לא מעניינים אותי," הוא אומר. "אני רוצה להישאר כאן." 


"אתה לא חייב..." אני אומרת בשקט.  


"את רוצה שאני אלך?" 


אני לא יודעת מה לענות, אז אני שותקת ומשלבת את ידיי על גבי המעקה. הוא מתקדם אל קצה המרפסת ונעמד לידי עד שהוא יכול להישען על המרפסת גם. 


"אני הולך להתגעגע לזה..." הוא לוחש ומניד את ראשו לעבר השמיים. 


"לכוכבים?" אני מעיפה בו מבט. 


הוא מושך בכתפיו. "אממ גם... זה לא יהיה אותו הדבר..." 


"זה לא," אני מסכימה. שתיקה ארוכה משתררת, ואני שואלת פתאום, "איך הייתה הנשיקה?"  


"או..." הכתפיים שלו משתופפות. "האמת שלא ציפיתי לזה. לא שמתי לב שהיא הולכת לנשק אותי עד ש..." הוא משתתק. 


"נראה שהיא אהבה את זה," אני אומרת במרירות. 


"למי אכפת?" הוא שואל.


 אני מופתעת, ולשמוע אותו אומר את זה גורם לאבן בחזה שלי להרגיש פחות כבדה וחונקת.


"מחר אתה עוזב," אני משנה נושא.


"כן," הוא עונה בשקט. 


"למה?" אני שואלת, ומסתובבת אליו. "למה אתה צריך ללכת?" 


הוא נראה המום, אך הוא מסתובב כך שאנחנו עומדים זה לצד זה.


"אני אבוא לבקר," הוא מבטיח. הוא מושיט את ידו, ואוחז בעדינות בלחי שלי. המגע שלו כזה חם ומלטף שאני מרגישה את השפתיים שלי נפרדות. "זה כולה כמה שעות נסיעה. אני יכול... אני יכול לקחת אוטובוס או משהו." 


 "כן?" 


"כן," הוא מחייך. האגודל שלו נוגע קלות בפינה של הפה שלי, והעיניים שלו מתמקדות לרגע בשפתיים שלי לפני שהיד שלו עוזבת אותי. "בואי נחזור לפני שיבואו לחפש אותנו."


 ואני נותנת לו להוביל אותי בחזרה פנימה. זה הערב האחרון שלנו בייחד, הערב האחרון לפני שהכל משתנה, ואני רוצה זיכרונות טובים מהיום הזה, ולהישאר כאן למעלה, לבד, זה לא הדרך לעשות זו.




הירשם לאתר כדי להגיב

4 תגובות
[{[טונקס]}]
אני רוצה המשךךךך :)
עודכן לפני 34 ימים
Korra
המשךך 3:
עודכן לפני 83 ימים
[{[טונקס]}]
אדםםם 3> אני מחכה להמשך דחוף XD אני מתמוגגת פה מהכתיבה המדהימונה!!!
עודכן לפני 83 ימים
w
תקשיבי את מהממממת בטרוף הסיפור מהמם!! העם דורש המשךךךךך
עודכן לפני 83 ימים
שאלות פופולריות כרגע בעיר הספרים[פרסום שאלה חדשה]

10 עובדות על אמא שלכם
נשאלה לפני 17 דקות ע"י פה ג´´ורה פתוח כמו אמא של דין (כרגע יש 2 תשובות)

האמריקאים העתיקו מאיתנו את החממה
נשאלה לפני 18 דקות ע"י ᗪᗩᖇᒪIᑎG (כרגע יש 5 תשובות)

סיפורים נוספים
גוונים של קיץ תקציר: רומי היא נערה בת 15 שמסיימת את שנתה האחרונה בחטיבה, אלא שממש שבוע לפני שהיא מסיימת את הלימודים, חברה הטוב ביותר, אדם, מודיע לה שהוא עוזב את העיר. שבורת לב והרוסה, היא מנצלת את הקיץ על מנת לחבר את החלקים שלה בחזרה. היא מתחילה לעבוד בתור מלצרית במסעדה ליד ח ציידות ארטמיס מ.ת.א עם ארטמיס תקציר: הכל בפנים ניקרוסארס תקציר: ג ךל´צ/ךקצכךל´צכך
- פרסומת -

פנימיית טוקורו || מ.ת.א עם לינה תקציר: חיח The Fifth Wave| מ.ת תקציר: מבוסס על הגל החמישי. הסבר מפורט בפנים. בואו להירשם! D: ז´אנר: הרפתקאות, מדע בדיוני, נוער, מתח מ.ת. בלי עלילה תקציר: בלי עלילה D: שני צדדים מ.ת.א משותף עם שחר תקציר: בפנים העיר של פעם || עיתון עיר הספרים תקציר: כן, יש אינסוף עיתונים (שכבר הפסיקו לפעול) של עיר הספרים, אבל הפעם זה שונה. בלי כל הבולשיט של מ.ת לעבריינים צעירים - ליב תקציר: אתם נערים צעירים שהכניסו אתכם לפנימייה כדי להשתקם רובכם באים מעולם הפשע מחשבות תקציר: בפנים. מלחמה מ.ת.א||עם סקיי *^* תקציר: בפנים כי.. ככה? (לא נותן לי לשים כריכה *בכי*) diabolik lovers-מ.ת.א עם לינוי תקציר: נאמ. פאנאפיק לגורמיטי. תקציר: וואלה, לי אפילו אין מושג מה יקרה בו. אני פשוט אזרום עם הכתיבה ואם בא לכם, אתם מוזמנים להיכנס ולזרום איתה גם. הוא אוהב אותי? | פאנפיק על סוי לונה תקציר: אחרי שמתאו עוזב לאיטליה לונה מאבדת את הזיכרון ושוכחת את כל הזיכרונות שלה איתו, לונה מתחילה את שנת הלימודים האחרונה בבלייק האם תגלה שהיא סול בנסון? ומה יקרה שמתאו יחזור ולונה לא תזכור אותו? (עלילות עונה 1 בלבד) Angelsֻֻ| מ.ת.א תקציר: אז... לקחתי רעיון מבמ.ת.א של חברה מאוד טובה שלי {יערה}, התקציר בפנים



הקודם
רשימת הפרקים:


רוצה לפתוח חשבון חדש ללא פייסבוק ? הירשם בחינם

או
אימייל:


סיסמא:


 



© כל הזכויות שמורות ל-עיר הספרים | תקנון האתר | עיר הציורים | עיר הלימודים | תוכן פוגעני/מפר זכויות יוצרים ? לחץ לדיווח!