התחברות לאתר


רשימת הפרקים:
168 קוראים


ורד האש - הפרק הראשון
יסמין אלור/כלבים+זאבים+שועלים/גאמורה/וונדר וומן/סאמירה/קליפס | פורסם לפני 2 חודשים
  


*- חפשו בגוגל תמונות "סמל החיים המצרי". אתם תבינו למה אני מתכוונת.









לינה ישבה בחוץ,בגשם. היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה.

היא תמיד חיכתה. חיכתה שמישהו יבוא להציל אותה. שיקח ממנה את הכוחות שלה.

אבל עכשיו היא מחכה למשהו אחר.

היא מחכה לנבול.





יצאתי לגן האחורי של הבית החדש. אנחנו עוברים דירה כל שנה. אבל איכשהו, הבית הזה היה שונה. הכל היה שונה, שונה מתמיד. קרני אור שמש נפלאה היו כמו מצוירים על הרצפה, הפרחים פרחו, האבנים בהקו.

הכל פה היה מושלם מדי.

"רובי סאנסת´ ווקר! בואי הנה עכשיו!" קולו של אבא שלי נשמע מתוך הבית. הוא אוהב לקרוא לי בשמי המלא כשהוא כועס עלי, או כשאני לא שם כשצריך. אמא שלי קורת לי רק "רובי ווקר" כשהיא כועסת. החברות שלי קראו לי רק רובי. ואני אוהבת את זה. סאנסת´ הוא שמי השני. משמעות השם היא ´שקיעה´. ההורים שלי קראו לי בשמות גון אדום, בעיקר כי אני ג´ינג´ית. עם קצת נמשים. "אני באה!" השבתי לאבי והתקדמתי אל הסלון. "רובי... אני יודע שקשה לך. אבל בבקשה בואי נתמקד בצד הטוב." הוא אמר. הנהנתי. "רובי? את יכולה בבקשה לעזור לי להביא את הארגזים אל החדר שלך?" שאלה אמא שלי. "כן!" עניתי לה בצעקה. היא הייתה בחצר הקידמית. אפילו מכאן יכלתי לשמוע אותה נאנחת. ידעתי שהיא מצפה ממני לתגובות מעצבנות של ילדה מתבגרת, לא לתגובות צייתניות שכאלה. אבל בכל זאת- איזה מן הורה לא היה רוצה ילדה שאומרת כן בטבעיות כמעט על כל דבר? 

הלכתי לחצר הקידמית, שם אמא חיכתה לי. "תודה, חמודה. אין כמוך." היא נשקה לי במצחי והניחה ארגז בידי. רצתי לקומה השנייה של הבית, לחדרי, ושמתי שם את הארגז.

כך עשיתי חמש פעמים- רצתי הלוך ושוב עם ארגזים בידיים, עד שגמרתי להעביר את כל הדברים שלי. לפתע אמא שלי אחזה בכתפי והלכה איתי לצד. "רובי," היא אמרה, "אני מבקשת ממך לא ללכת לקומה השלישית. תבטיחי לי שמה שלא יקרה, רק אל תלכי לקומה הרביעית אלא אם כן אנחנו אומרים לך. בסדר, יקירה?". זה קצת הלחיץ אותי. לרגע לא נראה לי אפשרי לציית לבקשה הזאת. לא ללכת לקומה הרביעית? מוזר. ממילא יש שם רק ארבעה חדרים.

"בסדר. אני מבטיחה."

"תודה, מותק. אני יכולה לסמוך עליך, כן?" היא פרעה את שערי. אוף. לפני חצי שעה סירקתי אותו, והוא נשאר מסודר עד עכשיו. הוא חלק -וארוך יחסית- אבל יהיה קל לסרק אותו אחר כך. איכשהו חשתי דחף עז ללכת לגן האחורי, וכך עשיתי. באמת היה שם משהו מושלם מדי. האבנים החלקות, השמש הבהירה, הוורדים הבוהקים...

הוורדים.

משהו בתוכי נמשך עליהם, בעוד חלק אחר בי אמר שזה מסוכן. משהו בתוכי חשב שהם התגלמות השלמות, אבל החלק האחר שבי ניסה להבהיר לי שהם כמו נחשים, יפהפיים אבל ארסיים. 

אבל בכל זאת התקרבתי, צעד אחר צעד... 

"איי!". לא שמתי לב שנדקרתי מקוץ אחד, קוץ עבה וגדול שחרט סימן מוזר על ידי.

סימן שזיהיתי מיד, תודות לשיעורי מצרית עתיקה.

סמל החיים המצרי.*

איך זה יכול להיות? בחיים לא ראיתי- או הרגשתי- קוץ כל כך עבה, מגושם, שיכול לחרוט סמל בכזה דיוק.

אבל איך?

או יותר חשוב-

למה?

לרגע בהיתי בסימן על גב יד ימיני. 

ואז הכל הסתחרר סביבי, הרגשתי שאני

נופלת...

נופלת... 

נופלת...

נופלת...


"רובי סאנסת´ ווקר. שמה הוא רובי סאנסת´ ווקר." שמעתי את קול אבי, אך הפעם הוא היה מדוכא ולא מלא שמחת חיים כמו תמיד.

אני מתה?

אני בתת- הכרה?

מה קורה לי?

"רגע אחד. חכה. נדמה לי שהיא חיה." קול לא מוכר.

אני חיה?

אני חיה!

"אבא? מי זה?" שאלתי. הייתי אפופה לגמרי.

"רובי! אל אלוהים, רובי... הכל בסדר? את מרגישה טוב?" הוא שאל אותי וניער אותי חזק.

"אני בסדר... נראה לי. מה קרה? איפה אמא? מי זה?" היו לי מליון שאלות.

"רובי, תירגעי. את נדקרת מקוץ של ורד, שכנראה היה טבול בחומר מרדים. אולי אחד מהילדים של השכנים רצה לעשות בדיחה. אמא בבית, יש מלא טלפונים. עכשיו היא צריכה למסור לכולם שאת בסדר. האיש הזה הוא... מהסוג של האנשים שלוקחים גופות. הוא הוזמן לכאן על ידי מוען אנונימי."

"אני... חשבו שאני מתה???" שאלתי בבהלה.

"כן, יקירה", הוא ענה בעצב, "כולנו חשבנו."

"אבל... למה שאני אמות מ... ורד?"

"אנחנו לא יודעים. חשבנו שאולי היה ארס או רעל על הקוץ." הוא אמר.

"אה. אני מצטערת אם הדאגתי אתכם..." מלמלתי.

"מותק? רובי! את ערה! אוי, אלוהים, חשבתי שאת מתה... את מרגישה טוב?" נשמע קולה של אמא שלי. היא רצה אל הגינה.

"אני... נראה לי שאני בסדר. קצת סחרחורת, זה הכל." אמרתי לה. היא נאנחה בהקלה מרובה. "נראה לי שדאגנו יותר מדי, יקירתי," אמר אבא שלי. צחקתי, וכך גם אמא. לפתע הגיח מן השיחים נער מוזר במיוחד, אבל חתיך. שערו השחור הפרוע היה מרוח בג´ל, עיניו הירוקות ברקו ועצמות לחייו היו גבוהות, אבל לא יותר מידי. אבל- הוא לבש חולצה מכופתרת מפוספסת בשחור- כחול, טייטס (כן, טייטס!) כחולים עם טלאי ירוק שדימו ג´ינס וענד שרשרת עם אבן חן כחולה. וואו, הבחור ממש אוהב כחול. הוא חייך. "היי! שמעתי שאתם השכנים החדשים. קוראים לי תומס. את בטח... רובי?" שאל. "כן. אני רובי. רובי סאנסת´ ווקר." עניתי לו. חיוכו התרחב. "ואתה בטח... מר ווקר? וגברת ווקר? נעים להכיר. הבת שלכם בסדר?"

"או, כן. תודה ששאלת. גם אני יכולה לענות בעצמי." התזתי לפני שחשבתי.

"כן. מצטער. פשוט לא חשבתי שאת... במצב הכי טוב, לפי מה שרואים כאן". הסמקתי. לפחות הייתי לבושה בבגדי הרגילים.

"תודה, תומס. אתה הבן של נטלי דיוק, נכון?" שאל אבא שלי. הוא אחז בכתפי, כמבקש לגונן עלי. ואז נזכרתי. ´אולי אחד הילדים של השכנים רצה לעשות בדיחה´, הוא אמר לפני כמה דקות- או שמא שעות? כבר לא הייתי בטוחה.

"כן, אני הבן של נטלי וריצ´רד דיוק. אני חושב ש..." דבריו של תומס נקטעו בצעקה שנשמעה מכיוון הבית השכן: "תומס! בוא הנה, טמבל בן שלוש- עשרה!". מאותו הבית רצה אל תומס ילדה, בת שש לכל היותר, וחיבקה אותו. "מה אתה עושה פה? מי מת? אתה באבל? אני מכירה אותו? הוא מהשכנים החדשים? זאת היא או הוא? ממה הוא מת? הוא נרצח? הוא טבע בים? בבריכה? הוא התאבד? הוא נדרס? הוא נפל מצוק? הוא קפא למוות? הוא נשרף? אכל אותו כריש? הוא טבע בחול טובעני?" היא התיזה רצף של שאלות ודוגמאות של דרכים למות אל תומס. הוא צחק. "אף אחד לא מת, ג´סי. הבת של השכנים התעלפה או משהו. ג´סי, זאת רובי. רובי, תכירי. זאת ג´סינדה." הוא פנה אליה ואז אלי. ארשת פניה הפכה זעופה. "ג´סי. קוראים לי ג´סי." אמרה ושרבבה את לשונה לעבר תומס. צחוקו התגבר. הוא כנראה מאוד אופטימי. "אתה בן שלוש- עשרה?" שאלתי אותו. "כן. ואת?" שאל. "שלוש- עשרה וחצי." עניתי. קמתי ממיטת בית החולים שהייתה מונחת בגינה שלנו- שעדיין לא שמתי לב שהייתי עליה- ונעמדתי. הייתי גבוהה ממנו בסנטימטר בערך. הוא פרץ בצחוק מהשוואת הגבהים שעשיתי, ואני הרמתי גבה ג´ינג´ית. הוא נופף לי לשלום, הרים את ג´סי - אחותו?- על כתפיו והלך לביתו. "בואי, רובי."אמר אבא שלי והכניס אותי הביתה. אמא לחשה לי, "תומס דווקא נראה חמוד..." ואני הסמקתי. "אני לא חושבת בכיוון הזה!". עדיין לא. "את עוד תראי שתחשבי..." היא אמרה לי וליוותה אותי לקומה השלישית, בעוד אבא נפרד מאיתנו בקומה השנייה- חדרי השינה והעבודה של אמא ואבא. אמא נכנסה איתי לחדר שלי- איכשהו כל החדר היה מאורגן. הקיר היה צבוע באדום כהה, השולחנות, המיטה והדברים שלי מסודרים בדיוק כמו שאני אוהבת והמראה תלויה על הקיר. נלחצתי. "אמא... כמה זמן לא הייתי בהכרה?" שאלתי. "חמישה ימים. את בטוחה שאת בסדר?" שאלה שוב. "כן, אני בסדר. יש לי מזל שיש עוד יומיים עד סיום החופש הגדול" אמרתי. נשכבתי על המיטה הזוגית שלי. לא הייתי מגדירה את המשפחה שלנו כ"עשירה מאוד". רק "עשירה" בפני המשפחה שלי, ו "מעל הממוצע הכספי" מול חברות כדי לא להשוויץ. יש סיבה לזה שאנחנו גרים בארה"ב, בשכונה שלל ישראלים דוברי עברית. והכי טוב? לאף אחד מבנינו אין מבטא. וידאנו. "טוב, רובי." אמא שלי אמרה, "כבר לילה. למעשה, אחת לפנות בוקר. לכי לישון. שלא תהיי יותר מדי עייפה מחר." אמרה לי אמא ואני הנהנתי, התארגנתי ונכנסתי למיטה.

נרדמתי.



בום!

בום!
התעוררתי מבוהלת. נפל משהו? יש רעידת אדמה? מה קורה פה? הרעש בא מהקומה השנייה. ירדתי למטה.

בום!

בום!

-צרחה-

נבהלתי עוד יותר, והתחלתי לרוץ. הרעש מגיע מהחדר של אמא ואבא. אני נכנסת...

אבא שוכב על הרצפה, מוקף דם. הוא לא נשם. אמא הסתכלה עליי, נראה כאילו ננעצו בה ציפורניים ענקיות.

"רובי..." היא מלמלה, "רובי סאנסת´ ווקר... אני רוצה שתעלי לקומה הרביעית ברגע שאמות. חדר מספר ארבע ראשון, חדר מספר שתיים אחרון. להכנס לאחד רק בלית ברירה. רובי... בבקשה. אני אוהבת אותך." היא אחזה בידי. הנחתי את ידי השניה על חזה. בכיתי ובכיתי עד שהרגשתי שהיא לא נושמת עוד. עזבתי את ידה ועליתי למעלה, עוד ועוד, עד הקומה הרביעית.

על הדלת הראשונה היה כתוב "חדר היצור".

על הדלת השניה היה כתוב "חדר הנשק".

על הדלת השלישית היה כתוב "חדר היצורים המלווים".

על הדלת הרביעית היה כתוב "חדר המידע".

פתחתי את הדלת לרווחה, וגיליתי שם כורסא גדולה שנראתה רכה ונוחה, שולחן גדול וספר אחד דק.





הירשם לאתר כדי להגיב

2 תגובות
יסמין אלור/כלבים+זאבים+שועלים/גאמורה/וונדר וומן/סאמירה/קליפס
אומייגאד רציני???
עודכן לפני 70 ימים
הראל אני כותב-משמע אני קיים
ואוו ממש אהבתי! המשך!
עודכן לפני 70 ימים
שאלות פופולריות כרגע בעיר הספרים[פרסום שאלה חדשה]

המשך למשחק ערפדים
נשאלה לפני 4 ימים ע"י ✨ Pink Princess✨ (כרגע יש 230 תשובות)

ותמיד תזכרו:
נשאלה לפני 10 שעות ע"י 🎀 (כרגע יש 8 תשובות)


סיפורים נוספים
דברים שלא ידענו מ.ת/.א תקציר: אין תקציר. אבל זה הולך להיות מעניין. ממלכות נגדיות מ.ת/ מ.ת.א תקציר: אין תקציר. אבל זה הולך להיות מעניין. תשאלו את אפולו! תקציר: תשאלו את אפולו שאלות, חברים- אם לא מג תהרוג אותו! אחרי הביחד תקציר: גרייס והחבר (רומנטי) שלה נפרדים- הוא טס להוואי והיא נשארת בארץ. ומה היא מגלה? חכו ותראו. חוקים חדשים | מ.ת.א תקציר: בפנים. הנוקמים החדשים מ.ת/ התחלה מחדש תקציר: מתחשק לי להחזיר את המ.ת הזה קלפי מלחמה מ.ת תקציר: זה מבוסס על סיפור שלי באינסטגרם אבל אפשר להבין בלי גורדי השחקים / מ.ת.א תקציר: משחק תפקידים של בני נוער החיים במגדל גבוה עם 1000 קומות, ולא מודעים לעובדה שהכל יכול לקרות... אשמח אם תשתתפו אי דמיוני שקוראים לו צ´יצ´קריצ´קה הספר לא מתייחס לגזענות, אז לא לקחת אישית המטרה היא להנות מהסיפור תקציר: אגם קסום, כוחות על- מה כבר יכול להשתבש? שרביט האיזמרגד תקציר: אירועים משונים פוקדים את העיירה השקטה ביינברידג´: ילדים נעלמים, סופות חול מסתוריות ודמויות משונות שמופיעות ונעלמות באמצע הלילה. כשקייט בת ה-12 ומשפחתה עוברים לגור בעיירה המנומנמת, היא נאלצת להתמודד מול דברים שמעולם לא חשבה שאפשריים. תשאלו את ליידי באג תקציר: תשאלו את כוכבי הסדרה ליידי באג שאלות תשאלו את אגם ואלי תקציר: בורח לי רוטב במכנסיים מכורה (18 ומעלה) תקציר: סוטה Take Me With You || מ.ת.א תקציר: מיאו יאו תמונות ובדיחות של גיבורי האולימפוס תקציר: נראלי שהשם מדבר בעד עצמו Beautiful death תקציר: בפרק הראשון כי ככה אמרתי תקציר: נלי הצעירה מתגלה גאון ונשלחת לפנימייה בלונדון,אך אז העניינים מיסתבכים....... הוא אוהב אותי? | פאנפיק על סוי לונה תקציר: אחרי שמתאו עוזב לאיטליה לונה מאבדת את הזיכרון ושוכחת את כל הזיכרונות שלה איתו, לונה מתחילה את שנת הלימודים האחרונה בבלייק האם תגלה שהיא סול בנסון? ומה יקרה שמתאו יחזור ולונה לא תזכור אותו? (עלילות עונה 1 בלבד)



רשימת הפרקים:




רוצה לפתוח חשבון חדש ללא פייסבוק ? הירשם בחינם

או
אימייל:


סיסמא:


 



© כל הזכויות שמורות ל-עיר הספרים | תקנון האתר | עיר הציורים | עיר הלימודים | תוכן פוגעני/מפר זכויות יוצרים ? לחץ לדיווח!