התחברות לאתר


רשימת הפרקים:
84 קוראים


butterflys but one shot - הפרק הראשון
~ErrOr~ | פורסם לפני 2 חודשים
  


פרק1:


תמיד שאלתי את עצמי ´איך זה להתאהב?´ אולי זה פשוט כמו בסרט מתי שהוא רואה אותה ומתחיל המוזיקה הרומנטית? או שזה כמו תהליך, שאתה צריך להתחיל איפשהו? אולי זה אוטומטי? כמו אהבה ממבט ראשון?
ושאני חושב על זה, איך זה בכלל עובד? כול ה.. עסק הזה, סתם ככה למצוא את האחת שאתה חושב שתתאים לך? או שזה פשוט קורה לבד?
זה אמור להיות עוד יום רגיל, ובמקום זה אני סתם תקוע בעוד מחשבות.


יום ראשון


´התעוררתי´ מהמחשבות שלי ומצאתי את עצמי בכיתה, יושב על הכיסא, הקולות של התלמידים העונים למורה ברקע ואני... אני מנותק מהעולם, כמו תמיד. זה כאילו להיות בתוך בועה, אף אחד לא רואה אותך, אבל אתה רואה את כולם, ויש לך את האשליה שהם מסתכלים עליך. שופטים אותך, וזה הפחד הכי גדול שיש לי, מעניין עם לאנשים אחרים יש אותו פחד..
בזמן שהתחלתי לחשוב על.. עוד דברים... העיניים שלי שוטטו למקום אחר, הם הסתכלו על התלמידים האחרים, אלה שקוראים בספר ומחפשים תשובה. וזה גרם לי לחשוב עליהם. ועל הסיבות שלהם לבוא לבית הספר, וללמוד. זה רק כיתה ח´ ועדיין כולם אומרים שהם לא רוצים להיות פה. אבל בלב, הם מאוד אוהבים את בית הספר, הוא נותן להם סיבה לקום בבוקר, הם פוגשים שם את חברים שלהם, ואם אין להם חברים אז..
צלצול.
קמתי, אספתי את כול הדברים שלי ותכננתי איפה להיות כול ההפסקה, לבד כמובן.
"אחי, אתה נראה כאילו מישהו הפיל אותך מהמיטה." מישהו.. אולי חבר שלי אמר, אני לא יודע למי לקרוא חבר ולמי לא, אבל אני יודע שקוראים לו יונתן.
חלק מהחברים של יונתן הסתכלו על השיחה שלנו. לא שזה שיחה בכלל, הוא סתם זרק הערה על המראה שלי, וכמובן כדי להעלות את הביטחון העצמי שלי אני יחזיר משהו.
"אולי בגלל שמישהו באמת זרק אותי מהמיטה.." אמרתי בחיקוי הגרוע שלי לעצלנות, והוא לא צחק כול כך..
אבל שמעתי גיחוך, בא מאחד מהמושבים הקדמיים.
התחלתי לצאת מהכיתה.. לאט, כדי לבזבז את זמן ההפסקה בזמן שכול השאר כבר רצו החוצה. למרות שאחת מהתלמידות, שהייתה במושבים הקדמיים עדיין ישבה בכיסא שלה, אוכלת סנדוויץ´.
עצרתי והסתכלתי עלייה, היא נאצה בי מבט שואל. זאת התלמידה השקטה. זאת שלא מדברת הרבה, אני אפילו לא יודע את שמה. היא סיימה את הביס, והפסיקה לאכול, מסתכלת עליי, אבל לא דיברה.
היא לא שאלה אותי שום דבר, היא רק הסתכלה עליי. אולי אני אמור לשאול משהו? אין לי מה לשאול.. למה אני בכלל נשאר כאן? מצמצתי כמה פעמיים ואז יצאתי מהכיתה תוך כדי הוצאת הטלפון מהכיס שלי.
נשענתי על הקיר, החלקתי למטה ופתחתי איזו האפליקציה פופולארית תוך כדי חשיבה על משהו אחר...
היא לא אמרה כלום, על מה היא חושבה? ולמה היא נשארה בכיתה? אין לה מה לעשות? טוב.. גם לי אין מה לעשות בהפסקות חוץ מלשבת באמצע המסדרון בטלפון שלי... כדי להראות שיש לי מה לעשות לאחרים...
השתמשתי במצלמה כדי לראות מה היא עושה, בלי שהפרצוף שלי יהיה לכיוון שלה, אחרת אנשים יחשבו שאני די מוזר.
היא סיימה את הסנדוויץ´ שלה, וישבה בשקט, אולי חושבת על משהו. ואז היא הוציאה מחברת אחת וכלי כתיבה, וכתבה משהו? זה לא נראה כאילו היא כתבה משהו, אולי היא מציירת?
אחרי כמה שניות היא הוציא אוזניות וטלפון, היא שומעת שירים. מעניין איזה שירים היא שומעת.
"אחי?" נבהלתי והסתובבתי למקור הקול העמוק שהופיע לידי.
"מ-מה?" אמרתי, זה היה דניאל, זה שיושב לידי. הוא מאלה שמופיעים בלי שתראה.
"מה אתה עושה? סלפי?" הוא אמר שהסתכל על הטלפון שלי.
שתקתי, לא ידעתי מה לומר. הייתי.. מובך.
"לפחות תעשה את זה עם החתיך הזה שיש לך פה." הוא אמר וחייך.
ואז שנינו חייכנו.. למצלמה, כמובן. למרות שאני שונא שמצלמים אותי, זה מה שהייתי צריך לעשות, שלא יגלה שאני צפיתי בה.
--
אחרי כמה דקות שעברו כמו נצח, שבהם הצלחתי לעבור כמה שלבים במשחק אחד, היה צלצול.
נכנסתי לכיתה ראשון. היא עדיין ציירה משהו. אולי אני יכול לראות מה היא ציירה. היא המשיכה לצייר עד הקטע שבוא היא הבינה שנגמרה ההפסקה.
היא סגרה את המחברת שלה מהר ושמה את הציוד לשיעור הבא על השולחן.
באסה.
היא שמה לב שעמדתי שם והסתכלה אליי במבט חושד. אני חושב. אני די טוב בלזהות רגשות על פרצופים.
התיישבתי במקום שלי ופתחתי מחברת אחת שהייתה לי על השולחן. גם.. גם אני רוצה לצייר.
התחלתי בלצייר עין, אבל העין השנייה יצאה נוראית ולא דומה לשנייה אז מחקתי אותה.
התייאשתי וסגרתי את המחברת, הסתכלתי על הכיתה שלי, הם מעתיקים משהו מהלוח.
הילדה השקטה גם העתיקה. לא שמתי לב מקודם אבל היא היחידה שלא הסתכלה על הלוח. היא לא מעתיקה? אז היא בטח מציירת.
המורה התקרבה למושב שלה ושמה לב שהיא מציירת. היא לקחה לה את המחברת.
חלק מהתלמידים שמו לב לאירוע, חלק המשיכו להעתיק.
היא תלשה את הדף מהמחברת וקימטה אותו ושמה בפח.
הילדה השקטה הייתה.. חסרת קול? היא הסתכלה על הציור המקומט ואז נעצה במורה מבט שמשדר כעס. שנאה. תיעוב מוחלט, סערת רגשות. אבל אז היא רכנה את הראש מטה, מסתכלת על הדף והעיפרון שיש לה. היא הסתכלה על המורה שוב ואז.. המבט שלה השתנה, כול הרגות נעלמו. היא לא הייתה שמחה, או עצובה. אני לא הצלחתי לראות. היא פשוט לא הרגישה כלום.
המשכתי להסתכל עלייה. שער חום, עיניים של דבש, עם קצת דמעות בלתי נראות. היא כנראה עמדה לבכות.
היא נגבה אותם והתחילה להעתיק. מהלוח הפעם.
שהסתיים השיעור כולם יצאו מהכיתה, אפילו הילדה השקטה, שלקחה את התיק שלה גם. שיצאת הסתכלתי על הפח לשנייה, הציור המקומט היה שם.
הוצאתי אותו בזהירות, ופתחתי לאט.
זה היה ציור של... שלי. מתי שישבתי אם הטלפון, והסתכלתי אליה. היא ציירה אותי.
--
יום שני
הלכתי ברגל היום, סתם העדפתי קצת לנשום אוויר. התיק שלי היה קל, אז למה לא...
ואז ראיתי אותה. הילדה השקטה. הולכת עם תיק קרוע בצבע סגול בהיר שמשתלב טוב עם החולצה שלה.
היא הלכה במרץ, כאילו היא מאחרת לאן שהוא.
ואז היא שמה לב שאני שם. מסתכל אליה. היא הסתכלה עליי, בוהה ואז היא נפלה. ממדרגה נמוכה שנמצאת בדרך.
הלכתי לכיוונה, או יותר נכון רצתי. עזרתי לה לקום.
"את בסדר?" אמרתי בתקווה שהיא תדבר פעם אחת.
היא הסתכלה עליי לרגע, "כ-כן, תודה." היא אמרה בקול שקט והמשיכה ללכת.
הקול שלה היה עדיין.
גם אני משכתי ללכת, כך שהיינו באותו כיוון. הלכנו יחד.
אני בטח צריך לומר משהו. אולי אני יתחיל במשהו קל.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה.
"ד-דניס." היא אמרה בשקט.
"קוראים לי אלי." ניסיתי להציג את עצמי.
"אני יודעת, אתה בכיתה שלי." היא אמרה והסתכלה עליי.
"נ-נכון. אהה.. רציתי להביא לך.." עצרתי לשנייה את ההליכה וגם היא, אחרי כמה שניות.
"קחי." הושטתי את היד שלי, ובידי הציור המקומט, רק הפעם הוא לא מקומט, הוא מקופל.
"מ-מה זה?" היא שאלה, מסתכלת על הנייר בתימהון.
"הציור שלך." אמרתי וחייכתי אליה.
היא ראתה מופתעת. אולי טיפה מובכת.
"א-אתה ראית אותו?" היא שאלה והטה את ראשה מטה.
להגיד כן ולהביך אותה? או להגיד לא ולהשאיר אותה בנוח? עדיף לומר את האמת.
"כן. את מציירת ממש יפה." אמרתי וחייכתי כדי לשפר את מצב רוחה.
"תו-" היא הפנתה את פנייה אלי, והפנים שלה זרחו.
"תודה." היא... חייכה.
הופנטתי. והיא המשיכה ללכת.
המשכתי לעמוד שם, קפוא, למרות שראיתי את השמש.
אחרי כמה דקות כבר שמעתי את הצלצול.
הלכתי לכיתה. עכשיו יש מדעים, המקצוע האהוב עליי, אל תשאלו למה, זה פשוט די מעניין אותי, זה הכול.
"בוקר טוב המורה." אמרה הכיתה בשיר כאשר המורה נכנסה, זה מנהג אצלנו.
הסתכלתי על דניס, היא ניסתה להקשיב למורה אבל הילד שישב לידה לא מפסיק לדבר ולהזיז את השולחן.
היא הסתכלה עליו.
היא פתחה את הפה שלה לרגע- כאילו שהיא מנסה לדבר אבל... היא לא דיברה. היא השפילה את מבטה וחזרה להסתכל על המורה בניסיון להקשיב.
"אוקיי, אז עד לשבוע הבא אני אתן לכם לעשות דגם כעבודה בזוגות על מדעי החומר..." אמרה המורה וישר כול הכיתה קבעה עם מי להיות והתחיל להיות רעש ענקי.
דניס התכלה סביבה, מחפשת מישהו לעבודה, אבל אף אחד לא הסתכל עליה... חוץ מימני. היא לא שמה לב אליי כי הייתי מאחוריה עם הקפוצ´ון על הראש.
"שקט, בבקשה, תלמידים בלי זוגות תרימו יד." המורה אמרה,
אני, דניס, ושתי תלמידים אחרים הרימו יד.
"אממ... רוני ודנה, אתם תהיו זוגות ודניס ואלי, גם אתם, זה ברור?"
התרגשתי. אני ודניס? אנחנו ביחד בעבודה? זאת תהיה ההזדמנות שלי.
דניס הסתובבה אחורנית והסתכלה אליי. היא חצי חייכה והסתובבה חזרה.
זה הולך להיות מדהים.
יום שלישי
התעוררתי בעשר בבוקר, ולרגע שחכתי שהיום יום שבת.
פתחתי את הטלפון שלי, 12 הודעות חדשות.
ה11 הודעות הראשונות הם מהכיתה ומהמשפחה שלי, וההודעה האחרונה היא של מספר לא מזוהה.
"היי, אתה רוצה לקבוע יום לעשות את העבודה במדעים?"
זאת דניס.
החזרתי בחזרה הודעה: "כן, אצלך או אצלי?" שאלתי.
אחרי כמה דקות היא ענתה בחזרה.
"אני חושבת שאצלי יהיה יותר נוח, יש הרבה מקום והרבה כלים כדי לעשות את הדגם.
"סבבה." השבתי.
"חשבת על שעה?" היא שאלה.
"3 וחצי?" היא הציעה.
"אוקיי, רק איפה את גרה?" שאלתי.
"ברחוב ליוויס 8. זה ליד המרכז קניות."
שלחתי אימוג´י של פרצוף שמח לאות אישור.
סגרתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח.
כבר הגיעה סביבות השעה 3 והתחלתי להתלבש.
יצאתי מהבית, והלכתי לכיוון הבית שלה. ספרתי את הבתים עד שהגעתי למספר 8.
הייתה שם חצר די גדולה, זה בית קרקע כזה- עם מלא קישוטים בכניסה.
דפקתי על הדלת וצעדתי צעד אחורה.
הדלת נפתחה ודניס הופיע מולי. עם חולצה עם ציור של פרפר וגינס קצר עד מעל הברך שלה.
היא יפיפייה, במיוחד עם השער פזור. בכיתה היא מסתובבת עם קוקו...
"היי, בוא פנימה." היא אמרה.
נכנסתי, הדבר הראשון שראיתי הוא ציור יפה חוף הים על השקיעה. זה בטח שלה כי היה חתום את השם שלה על הציור.
"ואוו." אמרתי בלחש.
היא הסתכלה עליי במבט שואל.
"ה-הציור מאוד י-יפה..." אמרתי בשקט.
"תו..." היא עצרה לשנייה, "אתה... ממשיך להחמיא לי על הציורים שלי, אתה לא חייב-"
"לא, לא, זה מגיע לך." קטעתי אותה.
היא הסתכלה אליי ו.. יכולתי להרגיש את האושר שלה, ואז את החיוך הקטן...
"אז.. שנלך לחדר? כ-כבר ארגנתי את כול החומרים רק צריך לצבוע ולבנות א-את הדגם עצמו." היא אמרה.
"אוקיי." אמרתי.
היא ליוותה אותי לחדר שלה, בינתיים יכולתי לראות את שאר הבית, היו כמה תמונות שלה, של אימא שלה ושל אחותה על שולחן אבל... לא היה שם תמונה של אבא שלה. נהייתי סקרן. ההורים שלה גם כנראה לא היו בבית עכשיו... א-אנחנו לבד?!
"איפה ההורים שלך?" שאלתי אותה, מנסה להישאר רגוע.
"ה-הם לוקחים את אחותי מהגן." היא אמרה.
הגענו לחדר שלה, הדלת הייתה פתוחה וכבר יכולתי לראות אותו.
הכול צבעוני, כול דבר בצבע שונה, היו ציורים על הקירות של פרחים ופרפרים, וציורים תלויים על הקירות, קצת פוסטרים, היה לה תמונה של אחותה הקטנה על השולחן ומלא נירות וספרים מפוזרים, היה לה חלון יפה עם עציץ של הפרח לוונדר, והווילון צהוב עם סיכות של פרפרים וכוכבים...
"את ממש אוהבת פרפרים, הא?" אמרתי והתפלאתי איך בן אדם כול כך שקט ובלי קול יכול לגור בעולם מלא ב... צבעים.
ישבתי על השטיח שלידו כול הדברים שאנחנו צריכים לדגם
"כן.. א-אני זוכרת שהייתי קטנה החלום שלי הוא היה לעוף." היא חייכה לעצמה והסתכלה על הציור שעל הקיר, בטח נזכרת במשהו.
הסתכלתי עלייה. היא כול כך יפה. עם כול כך הרבה כישרון, ורגש, למה היא מסתירה את כולו? את כול הצבעים היפים שלה, כמו פרפר, שלא יכול לעוף...
"אלי?" חזרתי לפוקוס, וראיתי את דניס מתכופפת אלי, והחולצה שלה נשמטה קדימה, נותנת לי לראות...
הסמקתי והסתכלתי לצד.. א-אני לא בן אדם כזה!
דניס נראתה מבולבלת קצת. מזל.
"אממ.. טוב בואו נתחיל, בסדר? אתה תרכיב את האטום ואני אצבע את האלקטרונים בצהוב, ואת ה.... אמ... איך..."
"פרוטונים. ואלה נויטרונים, שניהם נמצאים בגרעין." המשכתי את מה שאמרה.
"אה.. נ-נכון."
היא התחילה לצבוע בשקט.
עבר קצת זמן, היה שקט מביך כזה, מידי פעם הסתכלתי עלייה, היא הייתה מרוכזת בצביעת העבודה שלנו. העיניים שלה נצצו, והיא חייכה מידי פעם לעצמה.
על מה היא חושבת?
אולי אני אשאל אותה משהו? למה היא שקטה? אולי על ההורים שלה?
"שקט מידי..." אמרתי, אולי היא תבין.
"אמ.. כן. אתה רוצה לשמוע מוזיקה או משהו?" היא הרימה את מבטה אלי, ושאלה.
"כן, בטח." אמרתי.
"אוקיי רגע." היא ניגשה למחשב שלה ו-
"חכי!" אמרתי ועצרתי אותה.
"הידיים שלך מלאות בצבע." הסברתי.
"אה! נ-נכון, אתה יכול..." היא לא גמרה את המשפט.
"כן, רק מה הסיסמא?" שאלתי ברוגע.
"אין לי סיסמא במחשב, פ-פשוט תפתח." היא אמרה.
פתחתי את השומר מסך ומצאתי עמוד חיפוש של גוגל- כתוב בו משהו באנגלית.. "לצפייה ישירה בחינם..."
מסתבר שהיא רואה את הסדרה שאני הכי אוהב.
"את.. את רואה ´סוכני הרפאים´?" שאלתי אותה וחייכתי.
"כ-כן.. אתה אוהב את זה גם?" היא שאלה וחייכה בחזרה.
"כן! ואיי, חשבתי שאף אחד לא רואה את זה." אמרתי
"בגלל שזה באנגלית!" אמרנו שנינו באותו קול.
היא חייכה אליי, ואני אליה, הלוואי שזה הימשך לנצח.
----
בסוף לא שמנו מוזיקה.
דיברנו שעות על גבי שעות על הסדרות והמשחקים האהובים עלינו... ועל הדמיות.... ובסוף כבר סימנו את הדגם.
"כן, גם אני, זה כול כך נכון.." היא צחקה.
וגם אני צחקתי. זה היה רגע מושלם.
"ואוו, כבר די מאוחר.."  היא אמרה, ונעמדה ליד החלון.
"כן.. אבל היה כיף." אמרתי ונעמדתי לידה.
אולי... רק פעם אחת, אני בטוח שלא יקרה שום דבר...
"אתה ממש לא מה שציפיתי שתהייה, חשבתי שאתה סתם לא תבוא.." היא אמרה והסתכלה אליי.
"אני תמיד יבוא. כאילו.. אממ..." הסמקתי קצת, "רק-רק אם  ת-תבקשי..." אמרתי והסתכלתי עלייה בחזרה.
התקרבתי אליה.
ואז.. זה פשוט קרה. נישקתי אותה. לא יודע איך אבל זה קרה.
היא התרחקה קצת, "א-אני.. אה... כלומר.. זה.." היא הסמיקה.
היא נראתה חמודה ככה. אבל אני לא יודע אם היא.. היא מרגישה אותה הדבר?
"זה בסדר. אם.. אם את לא..."
"לא! אני.." היא הסתכלה אליי ואז.. היא החזיקה את הפרצוף שלי, קירבה אותו אליה ונישקה אותי. התרגשתי. הייתי... אני לא ידעתי מה קרה אבל זה הרגיש נכון, ואני רציתי רק...
"א-אני מצטערת." היא אמרה והסתכלה לכול הכיוונים, רק לא עליי.
"מ-מה קרה?" שאלתי, היא שינתה את דעתה?
"הפרצוף שלך מלא בצבע עכשיו." היא אמרה ופרצה בצחוק.
צחקתי איתה. אני לא מאמין שזה באמת אמיתי.
יום רביעי
מיהרתי לבית הספר היום. בשבילה כמובן.
אני.. אני חושב שהיא רוצה לשכוח אותי.
את הרגע המקסים שהיה לנו. או שזה רגע קסום רק בשבילי...
למרות שהכרתי אותה רק למשך 4 מים בערך, אני אוהב אותה. ואני בטוח בזה.
ראיתי אותה. הולכת לכיוון הבית הבית ספר, במרץ.
העיניים שלה נצצו.
"ד-דניס!" צעקתי לעברה.
היא עצרה וחיכתה לי.
"מה קורה?" שאלתי.
"אמ.. אני חשבתי- חשבתי שלא תבוא היום-" היא אמרה הסכלה מטה, ביישנית כזאת...
"למה שאני יעשה את זה?" שאלתי, "אני באתי מוקדם דווקא..." אמרתי.
”בשבילך.." לחשתי אחר כך.
"חשבתי שתנצל אותי איכשהו. חשבתי שאתה לא-" היא לא סיימה לדבר ואני הפכתי לסקרן.
"אני לא מה?" שאלתי בסקרנות והתכופפתי אליה, כי לא רק שהיא טיפה נמוכה ממני, היא הסתכלה למטה.
"אתה לא-" היא הרימה את המבט שלה ופנינו נפגשו, שנינו הסמקנו, בזה אני בטוח, הסתכלנו לכיוון השני.
המשכנו ללכת, בשקט מביך.
"אלי! אחי!" פתאום שמעתי מאחוריי.
דניס נבהלה והחזיקה את השרוול של החולצה שלי.
זה דניאל. שהופיע משום מקום, כנאמר עליו.
"היי." אמרתי.
דניס נשארה לשתוק, אבל עדיין הייתה לידי בזמן שהלכנו.
היא מתביישת...
אחרי כמה שניות של שקט מביך דניאל העז להגיד משהו.
"אז... את השקטה הזאת, נכון? אף פעם לא קלטתי את השם שלך." הוא שאל.
"א-אני- א-ני.."
"זאת דניס. היא בכיתה שלך." אמרתי שראיתי שדניס די מתקשה בלענות.
הוא הסתכל אלי ואל דניס בצורה מבולבלת, "אתם זוג?" הוא וצחק עלינו בשקט.
שנינו הסמקנו באותו רגע, לדניס היה פרצוץ כול כך מתוק- היא מקובצת בתור הסוודר שלה, עם שרוולים ארוכים יותר מהיד שלה.
דניס לא תענה לו, אז אני יענה.
" לא.. ל-למה אתה חושב ככה?" שאלתי.
"היא מחזיקה לך את השרוול. ושניכם די אדומים, וגם חלק מהתלמידים דיברו אל שניכם עושים ביחד את העבודה במדעים... ומיקודם-" הוא המשיך.
"אנחנו לא זוג." עצרתי אותו.
דניס שחררה את השרוול שלי מיד, ואני כבר התחלתי להזיע.
אולי זה יהיה מוזגם- אבל הייתי רוצה שנהיה... זוג, המילה נשמעת יותר מידי רשמית בשבילי. אנחנו חברים, לפחות.
או שגם זה נשמע יותר מידי...
הגענו וישבנו במקומות שלנו, דניס ישבה בשקט, מחכה למורה ושומעת מוזיקה.
לא ידעתי אם לגשת עליה או לא, זה מרגיש כאילו כולם מסתכלים אלי.
ישבתי במקום, מחכה למשהו. או למישהו.
"אז... היא בעניין שלך?" דניאל שאל.
"מאיפה לי לדעת." עניתי.
"זה נראה כאילו שאכפת לך מימנה." הוא אמר.
"אכפת לו מימי?" מישהו שאל. זה היה- זה רועי, הוא מסוג הילדים שלא אכפת להם מאחרים, רק מהקרובים עליו.
"מהילדה השקטה." דניאל ענה לו.
"אף פעם לא חשבתי שאני הזכה לראות את היום. אלי מאוהב."
"אני לא מאוהב. ולא אכפת לי מימנה.." אמרתי. לא היה לי כוח לריב איתם, באמת.
הלוואי שהם ייעלמו.
בבקשה, שהם ייעלמו...
תפסיקו להסתכל עליי.
"אז... השקטה, הא? דווקא המכוערת הזאת?"
"אל תדבר אליה ככה.." אמרתי בשקט. אני לא רוצה ליצור מהומה, אני לא רוצה-
"אתה דואג לה?!" הוא אמר בהפתעה.
"תפסיק.." אמרתי.

"ומה בדיוק אתה הולך לעשות כדי להשתיק אותי?"
רועי. הוא הילד שאני שונא. אבל מצד שני אני מרחם עליו, אני יודע שהוא בעצם מעלה את הביטחון שלו כדי להסתיר את הלב חסר התקווה שלו.
הוא יתום. בלי הורים. יש לו רק אח קטן. אין להם כסף. הם גרים בבית של הרווחה.
הוא מנסה מאוד חזק להסתיר את זה, אולי אני היחיד שרואה את זה.
איך אני יודע? הוא הולך כול יום למשרד של הרווחה.
בימי הורים הוא לא הגיע אפילו לא פעם אחת...
ופעם אחת ראיתי אותו בקניון, אם אחיו הקטן, מנסים לקנות לו משחק, רועי אמר לאחיו שאין לו כסף כרגע... ואח שלו ענה לו.. ´אתה תמיד אומר את זה.´
"היי!"  שמעתי את דניס.
חברים שלו הסתכלו אליה וצחקו.
היא נגעה לרועי בכתף כדי לקבל את תשומת ליבו.
"ומה את הולכת בדיוק לעשות? תשבי בצד, גמדה." הוא דחף אותה לצד.
קול של זכוכית מתנפצת.
דניס נתנה לרועי אגרוף. בפנים. היא שברה לו את המשקפיים. ונשאר לו חתך מתחת לעין שלו.
"א-את- את עוד-" הוא תפס אותה ביד, היא לא הראתה שום פחד בפנים שלה, היא אמיצה. אבל למה שתעשה את זה?
בדיוק אז, המורה נכנסה.
"סליחה, מה אתם עושים?" המורה אמרה.
"היא שברה לי את המשקפיים!"
"שבו במקומות!" כולם ישבו, כולל רועי, עם מבט של רוצח בעיניים שלו.
המורה סימנה לדניס לצאת.
הם יצאו וחזרו אחרי כמה שניות.
"רועי, בבקשה גש למשרד המנהלת."
דניס חזרה למקום שלה והסתובבה אליי, מחייכת ומתעלמת מהלחשושים מסביב.
אני הייתי בהלם. איך מישהי כול כך- עדינה- יכולה לתת למישהו אגרוף ועוד לשבור לו את המשקפיים. וגם לצאת אם זה באזהרה מהמורה?
היא מדהימה. חייכתי אליה בחזרה.
אחרי השיעור באתי אליה, "איך?" שאלתי, מילה אחת אם מלא אופציות.
"ל-למדתי הגנה עצמית למשך שלוש שנים שהייתי ב-בכיתה א´."
"ואו. אני צריך להכיר אותך יותר." אמרתי.
היא שתקה.
"מה דעתך ללכת ל.. אמ.. לקנות ברד בדרך?" שאלתי במבוכה, מקווה שתסכים.
"א-אוקיי." היא אמרה, והסתכלה לצד לרגע, ואז עליי.
"קול! נ-נפגש אז." אמרתי וחייכתי.
"כן." היא חייכה.
אני אוהב את החיוך שלה.
לא הפסקתי לחשוב עלייה, היא כול כך- אני לא יודע. אין לי מילים לתאר אותה. אולי לילדה השקטה הזאת יש סיפור מאחוריה. איך זה שהיא לא פחדה מימנו? איך היא בכלל יכלה להגיד משהו אם היא כול הזמן שקטה? איך יש לה אומץ בכלל? אם אני הייתי במצב שלה... לא יכולתי אפילו לצייץ.
לדניס יש מבט מיוחד כזה- בלי רגשות. היא היחידה שאני לא מצליח לראות... אולי היא למדה לעצור את הרגשות שלה, או שהיא מביעה אותם דרך משהו אחר, כי זה לא הדיוני, לכול בן אדם יש רגשות. אפילו אם הוא מסתיר אותם.
אני רוצה לדעת מי היא. אני רוצה לדעת מי זאת מאחורי המסכה של החיוך המקסים.
ישבתי בשיעור. כולם שקטים. המורה יצאה לפני כמה דקות וכולם מעתיקים מהלוח.
אני לא. אף פעם לא השקעתי בלימודים שלי, אני יותר מידיי חכם, זה מה שחושבים עליי.
אני מקבל בקלות מאה בכול מבחן אבל שיעורי בית? אני לא מכין. חלק מהמורות כועסות עליי אבל זה לא משנה כול התעודה שלי בסדר, נכון?
צלצול.
קמתי והרמתי כיסא, הסתכלתי אל דניס. היא הסתכלה בטלפון שלה, בודקת משהו כנראה.
התקרבתי, ומבלי שהיא תראה הסתכלתי בטלפון שלה, אני יודע שזה לא מנומס אבל...
זה היה סתם משחק פופולארי... רגע..
"את רמה 86?!" צעקתי. היא נבהלה וצעקה גם.
"אה! ס-סליחה.. לא התכוונתי להפחיד אותך..." אמרתי, לא שמתי לב שהייתי יותר מידיי קרוב אליה.
חלק מהתלמידים שהיו בכיתה הסתכלו אלינו ועזבו את הכיתה בשקט.
"מצטער." אמרתי.
"זה לא כ-כזה סיפור, תפסיק ל-לצעוק.." היא אמרה בשקט, וכבתה את הטלפון שלה.
"מה? אף אחד בכיתה לא הגיע ליותר מרמה 30!" אמרתי, בהתייחסות לעובדה שאני רמה 23.
"זה בכלל אפשרי?!" שאלתי.
"כן. א-אני... אממ.. פשוט זה שאם מישהו ידע כולם בטח יתחילו לרכל עלי ולומר שאני האקרית או משהו, כמו פעם." היא אמרה.
"כמו פעם?" אמרתי. זה כבר קרה?
היא שתקה.
"ואוו. את לא מפסיקה להפתיע אותי." אמרתי וחייכתי, אבל כנראה הבאתי זיכרונות רעים כי היא נראתה עצובה קצת.
"אז את באה?" שאלתי כדי לשנות את הנושא.
"אה- כן! בטח!" היא אמרה והתחילה לחייך שוב.
הלכנו לכיוון הקיוסק, לקנות ברד.
"איך בכלל מצאת זמן לדבר הזה?" שאלתי.
"בהפסקות. אין לי מה לעשות לפעמיים אז זה מסיח את דעתי למשך כמה דקות." היא אמרה.
היא לבד. אני כבר למדתי את זה. אם אין לך מה לעשות בהפסקות, זה סימן שאתה לבד, כמוני. רק שחברים זה לא מה שמעניין אותי.
שהגענו ביקשתי לברד בכול הטעמים, והיו רק שניים. ענבים ותות.
דניס ביקשה אותו הדבר.
"חשבתי שהרמה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה היא 50." אמרתי.
"לא.. הרמה הכי גבוהה היא 86..." היא אמרה ובכול מילה היא הייתה שקטה יותר.
"מה?!" אמרתי, "את ברמה הכי גבוה? זאת אומרת, את בלוח של השחקנים הכי טובים במשחק, נכון?" שאלתי.
"כן..." היא אמרה בשקט.
פתחתי את המשחק בטלפון שלי, ולחצתי במהרה על הלוח של השחקנים הטובים, רשימה של 10 שחקנים הופיע מולי.
רק אחד מהם היה ברמה 86 וזאת דניס.
דניס פתחה את האפליקציה ושלחה לי בקשת חברות דרך המשחק.
אישרתי. ושנינו חייכנו.
"23?" היא אמרה וצחקה.
"מה? אני לא כזה משקיע בדברים כאלה.." אמרתי והסתכלי הצידה.
יצאנו לכיוון הגשר, שם כולם עוברים כדי להגיע לבית שלהם. רוב התלמידים גרים שם, רק שהפעם יש פחות תלמידים כי כולם הלכו כבר.
"אלי.." היא אמרה בשקט.
"אנחנו... רק חברים, נכון?" היא אמרה בשקט והקול שלה הפך לרציני...? כמעט ולא יכולתי לשמוע את הקול שלה בשביל לדעת.
החלטתי לעצבן אותה קצת.
"כאילו, את כן נישקת אותי חזרה-"
"א-אל תאמר את זה ב-בקול רם!" היא אמרה, כשהיא מנסה להסתתר בתוך עצמה.
"זה היה בצחוק," צחקתי קצת, היא כול כך חמודה..
"אלי, אני רצינית!" היא אמרה, וחבטה לי בראש בעדינות.
"אוקיי, אוקיי!” אמרתי בניסיון להרגיע אותה.
"ברצינות הפעם," אמרתי והפסקתי ללכת.
"אפילו אם נהיה חברים או יותר מזה, זה לא משנה, העיקר שאת מרגישה בנוח..." אמרתי והיא הסתכלה אליי, עם העיניים הנוצצות שלה...
"תודה." היא אמרה, והיא התקרבה אלי וחיבקה אותי.
זה היה שונה.
הרגשתי את חום הגוף שלה, איכשהו- הרגשתי מחובר אליה, כאילו שאני יכול להרגיש את הרגשות שלה.
והרגשתי עצב. אבל גם שמחה, זה הרגיש כאילו רוח חזקה פוגעת בך, ומוציאה את כול הרגשות שלך החוצה.
היא- דניס פשוט- פשוט-
לא יודע איך, אבל הילדה אם הכי פחות מילים יכולה להפיל אותי למטה.
היא התנתקה מהחיבוק, ואני חזרתי לכדור הארץ.
"א-אני- דניס, זה-" ניסיתי לדבר.
"ז-זה יותר מ-מידי?" היא שאלה בשקט.
"לא! אני פשוט-" חיפשתי את המילה הנכונה...
דניס הסתכלה עליי, מזיזה את השער שלה מאחורי אוזנייה, מחכה להמשך.
"אני-" לא הצלחתי להביע את עצמי במילים.
אני אוהב אותך. והלוואי שיכולתי לומר את זה.
מה הייתי צריך? אומץ? ביטחון? מילים...?
אני לא יודע מה קרה אז. אבל רק בשנייה הזאת, ידעתי שאני אוהב אותה, בוודאות.
ואני לא רוצה לוותר עלייה.
יום חמישי
"אוקיי, תורי לשאול," היא אמרה "מתי הסתפרת בפעם האחרונה?"
"מ-מה?" איזו מין שאלה זאת?" אמרתי, ויכול להיות שהסמקתי קצת... אף פעם לא שאלו אותי דבר כזה.
עכשיו הפסקה, ישבנו בחצר האחורית של הבית ספר כי אין שמה הרבה אנשים, דניס הציע לשחק במשחק התורות שכול אחד שואל שאלה על השני בתורות, אני דווקא אהבתי את זה. אבל אני פוחד לשאול אותה על המשפחה שלה או למה היא שקטה, זה לא אישי מידי? או שאני חושב יותר מידי?
"פשוט השער שלך כול כך- ארוך-" היא שתקה לרגע, "לא לומר שהשער שלך ארוך מידי! הוא יפה ככה- כאילו לא יפה אבל- לא בעצם- פשוט- הוא בסדר ככה אבל-" היא ניסתה להסביר את עצמה, אבל לא כול כך הצליחה, כפי שנראה...
"זה בסדר, זה בסדר, אני מבין אותך." אמרתי וצחקתי.
היא ניסתה לצחוק גם אבל היא התביישה בזה.
"אני חושב שהתספורת האחרונה שהייתה לי הייתה בערך... אמ.. אולי לפני כמה חודשיים? אני לא זוכר.."
היא פרצה בצחוק, למשך דקה או שניים היא לא יכלה לדבר, הצחוק שלה כול כך חמוד, היא כיסתה את הפרצוף שלה לרגע וניסתה להירגע.
"מה- מה כול כך מצחיק?" שאלתי אותה.
"פשוט- נזכרתי ב-" היא הפסיקה לדבר ונשמה עמוק, "נזכרתי באחותי, אני זוכרת שעשית לה צמות פעם, היא לה שער בדיוק באורך שלך אבל עדיין הצלחתי לעשות לה צמות.." היא צחקה שוב.
"ואז ד-דמיינתי אותך עם צמות-" היא לא הספיקה לדבר וצחקה שוב.
"ואיך אני נראה?" שאלתי תוך כדי חיוך מרוצה.
"אה... מוזר." היא אמרה וחייכה בחזרה, "מוזר בצורה טובה."
חייכתי, והיא לרגע אחד הסתכלה למעלה, על העץ שמעלינו, על.. על מה היא חושבת? הסתכלתי למעלה גם, מה יש שם?
רוח נשבה והעלים שבעץ זזו נפלו, קרני השמש ניסו לחדור על הקרקע דרך המחסה של העלים, מסנוורים אותי לרגעים אחדים. זה- זה יפיפה. זה כמו- זה מרגיש כמו בועת המחשבות שלי, שהכול נעלם סביבך, אבל פה יותר שקט, פה אני לא שומע את המחשבות שלי יותר.
שהורדתי את הראש מטה, ראיתי את דניס, מסתכלת עליי, יכולתי להישבע שהעיניים שלה נצצו שוב, ויכולתי לראות את הרגשות שלה שוב. למשך שנייה, אבל עדיין.
היא גיחכה.
"מ-מה.." אמרתי, הייתי מבולבל, מה קרה עכשיו?
"כלום, כלום.. בוא נלך לכיתה, בסדר? אני חושבת שהיה צלצול ולא שמענו אותו מפה." היא אמרה וניסתה להסתיר את הגיחוך שלה עם היד שלה.
"ר-רגע.." אמרתי והחזקתי לה את היד, העיניים שלה נצצו שוב.
"מ-מה?" היא הסתכלה עליי והזיזה את השער שלה מהעיניים.






הירשם לאתר כדי להגיב

5 תגובות
Agnes
מדהי כמה הכתיבה שלך יפה וכמובן הפרק ארוך לא התקמצת אפילו במילה, לא לכולם יש את הכישרון הזה, מדהים! מקווה שתמשיכי מהר!
עודכן לפני 55 ימים
🆆
תקשיבי הסיפור הזה כל כך חמוד ופליז בבקשה בבקשה תמשיכי אותו!! :( אל תוותרי!! זה כל כך יפה ומרגיש אמיתי ואני מזדהה עם הדמויות ואני פשוט מאוהבת בכתיבה שלך אז אמן שתמשיכי ><
עודכן לפני 69 ימים
🆆
תקשיבי הסיפור הזה כל כך חמוד ופליז בבקשה בבקשה תמשיכי אותו!! :( אל תוותרי!! זה כל כך יפה ומרגיש אמיתי ואני מזדהה עם הדמויות ואני פשוט מאוהבת בכתיבה שלך אז אמן שתמשיכי ><
עודכן לפני 69 ימים
עליזה 57
מצחיק הקטע עם השמות כי כאילו השמות של הגיבורים אמריקאים למרות שלפי מה שהבנתי הם גרים בישראל. וגם "אלי" זה שם של בת ו"דניס" זה לבן... למרות שאני מוכרחה להודות דניס לבת זה שיא החמוד
עודכן לפני 72 ימים
עליזה 57
וואו! במילה אחת: קסום. בשתי מילים: קסום ו-רומנטי. בשלוש מילים:קסום רומנטי וארוך... היי ממש אהבתי הם ממש קוואי! למרות שאני לא עומדת בקצב שינוי האישיות של דניס כל פעם
עודכן לפני 72 ימים
שאלות פופולריות כרגע בעיר הספרים[פרסום שאלה חדשה]

המשך למשחק מאתמול
נשאלה לפני 10 שעות ע"י KᗩᗯᗩII ♡ (כרגע יש 3 תשובות)

המשך רק למגנובים כי באלי
נשאלה לפני 2 ימים ע"י ( ◔ ౪◔) (כרגע יש 536 תשובות)


סיפורים נוספים
פרפרים תקציר: זה אמור להיות עוד יום רגיל, ובמקום זה אני סתם תקוע בעוד מחשבות. קול החשכה תקציר: תארו לעצמכם עולם, שבו אתם לא יכולים להרגיש, עולם בלי כאב ובלי רעב. עולם שבו, הכול הוא כלום וכלום הוא הכול. שבו פחד וזמן לא קיימים. אפילו אהבה, לא קיימת, והיא מעולם לא הייתה שם. ~טיוטה~ תקציר: ... חוקים חדשים | מ.ת.א תקציר: בפנים. מ.ת מחנה החצויים (איזה מקורית אני) תקציר: . תקועים בעבר מ.ת תקציר: בספר הוא אוהב אותי? | פאנפיק על סוי לונה תקציר: אחרי שמתאו עוזב לאיטליה לונה מאבדת את הזיכרון ושוכחת את כל הזיכרונות שלה איתו, לונה מתחילה את שנת הלימודים האחרונה בבלייק האם תגלה שהיא סול בנסון? ומה יקרה שמתאו יחזור ולונה לא תזכור אותו? (עלילות עונה 1 בלבד) דוגמה טובה ונעלי עקב (14+) || חן סיפורים תקציר: דרמה משפחתית: הספר נכתב מנקודת מבטה של אולגה, בת השש. הוריה גרושים ואמה אלכוהוליסטית ועובדת בזנות. מגיל שנתיים, אולגה מחקה את אמה בהכל, היא לא יודעת שזה לא בסדר. אביה נלחם עליה, לא יודע איזו דוגמה רעה מקבלת בתו. היער המכושף מ.ת (רק בנות) תקציר: מ.ת של בנות בלבד!!! רק רציתי...The fox girl🦊🦊 תקציר: נו אין לי כוחחח הדעות הלא חשובות שלי~ תקציר: עצוב היער האפל | מ.ת.א תקציר: --->.<--- המכשפים של מרלין והחרב של ארתור תקציר: רקערקערע ילדות שנות ה80 תקציר: לא מגלה תחרות כתיבה מקצועית| דרו ריי תקציר: תחרות כתיבה רצינית ומקצועית... המשימות יתמקדו בעיקר על שיפור הכתיבה שלכם ועל מקוריות, זה עומד להיות כיף! m+a -mariculous lady bug תקציר: כשאדריאן מתאהב במרינט ... וכשליידיבאג מתאהבת בצאט ... מה קורה כשאדריאן לומד להכיר את מרינט וליידיבאג את צאט ? להיות חצויי זה לא קל תקציר: פאנפיק לפרסי ג´קסון?







רוצה לפתוח חשבון חדש ללא פייסבוק ? הירשם בחינם

או
אימייל:


סיסמא:


 



© כל הזכויות שמורות ל-עיר הספרים | תקנון האתר | עיר הציורים | עיר הלימודים | תוכן פוגעני/מפר זכויות יוצרים ? לחץ לדיווח!