התחברות לאתר


רשימת הפרקים:
146 קוראים


נקמה בייאוש- פאנפיק על דאנגאנרונפה - הפרק הראשון
Linoy|Hope | פורסם לפני 4 חודשים
  


אוקיי אני יודעת שלא הייתי פעילה מלא.

ומצטערת על שאר הספרים. אני אמשיך אבל לא בזמן הקרוב כנראה.

אז באתי עם פאנפיק של דאנגאנרונפה, אני מתכוונת לעשות את זה סיפור צדדי, כמו קילר קילר מי שמכיר, לא הכי קשור אבל קשור ובשביל זה עדיף לדעת על הכל בשביל שלא יהיו ספויילרים.



תקציר:

יוקארי הינאמי, תמיד היה גרועה בהכל ודחויה עקב זה שלא הייתה טובה בכלום והייתה רגילה מידי, כשהגיעה לחטיבה קיבלה יחס מגעיל מילדים שלעגו לה, למרות כל זה היא רצתה להצטרף לאקדמיית פסגת התקווה למרות שהיא הייתה רגילה מידי, כשהמצב החמיר בגלל אותם ילדים היא ניצלה ע"י מישהו וזו הייתה פגישה גורלית שתוביל לדברים אחרים.










פרק 1- אני כלום







מאז שנולדתי, הייתי חלשה ורגילה מידי, לא היו לי תחביבים ממש אבל מעט אהבתי בעלי חיים, לא הייתי טובה בכלום למרות שגודלתי במשפחה עשירה למדי, הוריי לא אהבו זאת למרות שהייתי מנסה בדברים ונכשלת, הם זעמו עלי והחלו לשנוא אותי, הבת שלהם, וכך נשלחתי גם לבית יתומים וגם שם קיבלתי יחס לא הכי משהו, כבר התחלתי להתרגל ליחס כזה, הייתי רגילה מידי, אבל כשהגעתי ליסודי האופן בו הילדים התייחסו אלי החל להיות אלים, התחלתי לשנוא את החיים שלי, לאף אחד לא היה אכפת ממה שקורה לי, אבל הייתי קטנה מידי בשביל לסיים את חיי. סבלתי ככה עד החטיבה וגם בחטיבה.

התקבלתי לחטיבה במעמד נמוך מאוד, החיים שלי לא היו נפלאים בכלל, כשהתקבלתי גם קיבלתי יחס מגעיל כרגיל, כמה ילדים קראו לי בסוף הלימודים ולא הופתעתי ממה שחיכה לי.

הם החלו לבעוט בי ולחבוט בי, כמה שהייתי רגילה ליחס הזה, זה כאב, כאבי מוות, יכולתי באמת להרגיש כאב אמיתי, פשוט חיכיתי שהם ילכו או שהמוות שלי יגיע אבל לא ציפיתי לזה.

"עצרו!" שמעתי קול של נער שקולו היה חזק ומשך את צומת הלב של הילדים, הם עצרו לשנייה.

"אתם באמת חושבים שזה נחמד להרביץ לבת?!" צעק בכעס, בזמן שהייתי עסוקה בכאבים של עצמי לא יכולתי לשים לב אליו.

"אה?!מי אתה חושב שאתה?" אחד מהנערים צעק עליו.

"אני...!" הוא אמר אבל אחר כך יכולתי לשמוע בקושי רעשים של אגרופים, לא הרגשתי חצי מגופי בשביל להסתכל אז בהיתי כל הזמן בזמן שאני מתאבקת עם עצמי להישאר בהכרה. ראיתי ראש מעלי, המראה לא היה ברור אבל שמעתי באוזניי.

"היי!את בסדר?!היי!" אני בטוחה שזה אותו הנער ההוא אבל עיניי כבר נעצמו.

כשפקחתי את העיניים בפעם הבאה, הייתי בחדר האחות, הבטתי סביבי והיה ריק, טעיתי לעצמי איך הגעתי הנה, הזיכרון שלי היה מטושטש.

"את בסדר?" לפתע שמעתי קול ומעט נבהלתי אבל ראיתי לידי נער בעל שיער חום אדום ועיניים אדומות כתומות והיה לבוש בלבוש ספורט.

"הממ..." הוא ניסה לדבר איתי.

"מי אתה?" שאלתי, אני הייתי מופתעת בעצמי שיוצא מפי המילה הזאת אבל לא בטון נחמד אלא תוקפני.

"אה?אני טאקהארה היקארו מהכיתה שלך" אמר בחיוך אבל לא בטחתי בכלום.

"אני מבינה, אתה כמו הילדים האחרים אז" אמרתי והסתובבתי לצד השני.

"ל-לא!חכי רגע, אני לא כמוהם, אני לא חושב שזה נכון להתנהג ככה למישהו" אמר בלחץ.

"אה?" הייתי מעט מופתעת.

"אני מניח שאת לא בוטחת בכל אחד...אבל לימדתי אותם לקח, אני לא יודע כמה תיראי בזה הגיון אבל אני לא מתכוון לפגוע בך או משהו דומה" אמר, היססתי לגבי דבריו, אני לא יכולה לחשוב שסתם מישהו יהיה נחמד אלי אבל משהו בו הרגיש שונה באמת, שמתי עלי את השמיכה שלחיי מעט האדימו ולחשתי:"ת-תודה...".

"אה?!מה אמרת?" הוא היה מופתע אבל לא הוצאתי מילה יותר.

יום למחרת הוא בא שוב, כמובן שנישארתי שם כי הפציעה שהנערים האללו גרמו לא הייתה קלילה אפשר להגיד, הוא נכנס לחדר האחות שהיה מעט מזיע אבל לא אמרתי דבר, עדיין לא סמכתי עליו לגמרי, הוא התיישב בכיסא שהיה קרוב למיטה בה שכבתי ונאנח מכך שהיה מותש.

"את עדיין לא תדברי איתי רגיל, אה?" שאל בזמן שנשען לאחור עם כסאו, לא עניתי.

"אני לא יכול להבין מה עברת אבל אם היה לי סיבה להתנהג אליך מגעיל הייתי עושה את זה מזמן אבל אני לא מסוגל לעשות את זה" הוא אמר שהתיישב רגיל והיה רציני.

"היקארו...אני...יכולה באמת לבטוח בך?" שאלתי בהיסוס.

"כ-כן, כמובן" הוא אמר שהיה מופתע והיה מעט אדום, שמתי מעט את השמיכה על פני, זה הרגיש לי מוזר בכל זאת לתקשר ככה עם מישהו ועוד שהוא מסמיק שאני מדברת איתו.

"הו כן, אני חשבתי לקחת אותך הביתה, זה בטח לא נוח להישאר כאן..." אמר בחצי חיוך ומגחך.

"אין לי בית, אני חיה בבית יתומים...ואני מעדיפה להישאר כאן מאשר לחזור למקום המדכא הזה" אמרתי בקול קר.

"אה?" הוא היה המום ואישוניו התכווצו ושאל:"מה קרה להורים שלך?".

"הם נטשו אותי מן הסתם...אני לא חושבת שאני צריכה לחשוב עליהם בכלל" אמרתי.

"אני מבין" אמר וראשו מושפל ולחש:"אז באמת היה לך קשה".

"זה לא מפריע לי ממש כרגע, התרגלתי ליחס חיים כזה" אמרתי בקול קר.

"אני לא רוצה שתתרגלי לזה!מה עשית שאת צריכה לקבל יחס כזה?!" צעק בזמן שקם מהכיסא, נבהלתי מעט.

"אני כלום. נולדתי בלי כלום" אמרתי לו.

"את לא יכולה להגיד את זה!אני לא יודע עליך כלום אבל אני לא יכול לסבול אנשים שחושבים ככה, החיים הם לא סתם!אז בבקשה...תפסיקי" הוא אמר ונפל על ברכיו ליד מיטתי בזמן שלקח את ידיי והחזיק אותם והחל לבכות, נלחצתי מעט.

"תפסיקי, בבקשה...תפסיקי" הוא אמר בזמן שבכה.

"אה?" ניסיתי להבין מה הוא רוצה ממני, הבטתי בו מעט מופתעת, ידייו היו גם חמימות.

"אני לא יודע איך את מתכוונת לסיים את זה, אבל תפסיקי, אני לא אתן לך...אני אהיה לצידך ואגן עליך אז תפסיקי עם זה!" הוא אמר בזמן שעדיין בכה.

"אתה...מדבר כאילו הרגשת את זה..." אמרתי באי הבנה ולמרות זאת אמרתי.

"אחותי...היא הייתה קטנה ממני אבל מגיל צעיר מאוד היא חלתה במחלה קשה ולא יכלה לקום מהמיטה, היא הייתה מאוד מדוכאת ממצבה אבל גרמתי לה לחייך ולצחוק ובכל זאת לא ידעתי את הכאב שלה, יום אחד שבאתי להיות איתה...היא..." הוא לא המשיך אחרי זה, אבל יכולתי להבין מה הוא רצה להגיד.

"היקארו...אפילו אם הייתי רוצה אני לא חושבת שיש לי אומץ לעשות את זה, אני בסך הכל מתעבת את החיים האלו" אמרתי במעט חיוך, הוא הצחיק אותי מעט.

"חוץ מזה, הפתעת אותי מעט, אבל הידיים שלך חמימות ונעימות לעומת ידיים אחרות, אף אחד לא נתן לי יחס כזה אף פעם וזה מעט משמח אותי..." אמרתי.

"את..." הוא היה מופתע שראה שחייכתי מעט ועזב את ידיי ונרגע והתיישב בחזרה על הכיסא וצחקק מעט ואמר:"אני נראתי די פתטי נכון?אבל...שזה מגיע למצבים כאלו אני רציני לגמרי".

"בחיים לא חשבתי על זה כמשהו שיגרום לאחרים להיות בדיכאון, אז לא הדאגתי את עצמי בנוגע לזה" אמרתי לו.

"אני לא יכול להבין למה את רגועה לגבי זה..." אמר והביט בי דקה ולא הבנתי למה.

"את עדיין לא אמרת לי את השם שלך, נכון?" שאל.

"נכון, שמי...יוקארי הינאמי" אמרתי.

"הינאמי...זה שם חמוד" אמר בחיוך ומשום מה מעט נהייתי אדומה.

"היקארו, לאן אתה מתכוון ללכת אחרי החטיבה?" שאלתי אותו פתאום, מה אם יש לו מטרה זהה לשלי?

"הממ?מה את שואלת את זה פתאום?" היה מופתע אבל אמר:"אני הולך לאקדמיית פסגת התקווה, אני משחק כדורסל אם לא ידעת, ברמה עולמית כמעט".

"אה?!באמת?!" הייתי מופתעת, בנוגע לשני הדברים, הוא הולך לאקדמיית פסגת התקווה וגם הוא אלוף בכדורסל.

"אני שמח שאת סקרנית לגבי" הוא אמר בגיחוך.

"א-..." נהייתי אדומה ואמרתי:"אני שואלת רק בשביל לדעת באיזה אדם אני סומכת!".

"אני יודע~" אמר בחיוך מתגרה ומעצבן עיצבן אותי ושאל:"אבל למה שאלת את זה?".

"אתה מבין...הערצתי תמיד את אקדמיית פסגת התקווה אבל אני לא טובה בכלום אז כנראה אהיה במחלקה הרזרבית למרות שאין לי את הדמי כניסה לשם" אמרתי באכזבה.

"אז אני אשלם עליך שיגיע הזמן" אמר בחיוך, הייתי מופתעת.

"לא!אתה לא צריך...אבל..." אמרתי בהתביישות מעט.

"הו כן, אני מתכוון לקחת אותך לבית שלי, אני לא יכול לתת לך להישאר כאן או לחזור למקום שאת לא רוצה" אמר.

"אבל...רק שנינו?" שאלתי.

"ל-לא!ההורים שלי גם נמצאים..." אמר מובך.

"הממ..." לא ידעתי מה להגיד על זה.

"אני אבוא בסוף היום לקחת אותך!" אמר ויצא מחדר האחות ומעט חייכתי בגיחוך,אני לא חושבת שהוא מישהו שאי אפשר לבטוח בו, הוא נחמד גם, אבל הוא יפגע בגללי בסוף, אני לא רוצה בזה.

סוף היום הגיע והוא בא אל חדר האחות והתיישב במיטה בה הייתי וניסיתי להבין מה הוא עושה.

"אה?" לא הבנתי.

"אני מתכוון לקחת אותך לבית שלי...תזדרזי...זה מעט..." הוא אמר שהיה אדום.

"עכשיו?!" הייתי מופתעת.

"אז מתי?...אני לא אתן לך להישאר עוד יום כאן..." אמר, הבטתי בו בהתלבטות ולבסוף הרמתי ממני את השמיכה ועברתי לכיוון שלו ונשענתי עליו והחזקתי אותו והוא החזיק ברגליי ונעמד, זה הרגיש מעט מוזר ומביך איכשהו.

"מ-מצטער שזה צריך להיות ככה..." אמר והתחיל ללכת, זה באמת הרגיש מביך.

לאחר מכאן הגענו לביתו, הוריו דווקא קיבלו אותי שונה מאנשים אחרים, הם קיבלו אותי כבת נוספת למשפחה, זה היה חיים מעט מוזרים בגלל שהוא בן ואני בת אבל התרגלנו, עם הזמן הצלחתי יותר לדבר איתו חופשי ובקלות. וגם שהייתי מידי פעם לבד וניסו להרביץ לי או משהו הוא היה מגיע בדיוק בזמן והם היו בורחים בגללו ורק בגלל זה הם החלו לפחד ולוותר על זה, בשנה השנייה היחס כלפי השתנה ממש והתחילו להיות נחמדים אלי יותר, זה הרגיש לי ממש שונה ומוזר אבל יכולתי להודות לו על זה.

בשנה האחרונה לקראת הסוף התחלתי להיות מודאגת, אני לא רוצה שהוא ישלם עלי לדמי כניסה למחלקה הרזרבית או שירצה להיות איתי שם ולוותר על מה שהוא אוהב בשביל להיות איתי, אפילו שאני אוהבת אותו.

"הינאמי?" שמעתי את קולו בזמן שהייתי על הגג של הבית ספר והחזקתי בסורגים והבטתי בשקיעה.

"חיפשתי אותך, איפה היית?" שאל והסתובבתי אליו.

"רציתי לנשום קצת אוויר צח" אמרתי בחיוך.

"אני מבין" אמר והתקדם אלי ונעמד לצידי ואמר:"את מודאגת?".

"כן" אמרתי.

"אבל כלום לא ישתנה חוץ מזה שנהיה יחד עדיין" חייך אלי.

"אבל!אני לא רוצה שתהיה איתי במחלקה הרזרבית!אני לא רוצה שתוותר על מה שאתה אוהב בשבילי!" אמרתי לו בזמן שהבטתי בו.

"הימארי..." הוא היה מופתע וגיחך ואמר לי:"אבל זה לא נחשב אם את הדבר שאני יותר אוהב מכדורסל".

"אה?" הייתי מופתעת, אישוניי התכווצו והתחלתי לבכות, אף פעם לא חשבתי שיגידו לי שאוהבים אותי יותר ממה שהם אוהבים וטובים בו.

הוא הניח את ידו על הלחי שלי וניגב את דמעותיי וחייך בזמן שהתקרב אלי ושפתיו נגעו בשלי, לא ידעתי כמה הייתי שמחה, אבל השמחה הזאת לא תמשיך לנצח אחרי הכל.






ההמשך יבוא...





הירשם לאתר כדי להגיב

תגובות
שס הקדוש
למה אבל תמונ של ג´ונקו?
עודכן לפני 130 ימים
שאלות פופולריות כרגע בעיר הספרים[פרסום שאלה חדשה]

היי אני אחות של חמודה189 שם בדוי כע והיא ביקשה שאני אחליף אותה מכיוון שהיא שברה את הגב אשמח להכיר אותכם וכמובן שזה שם בדוי אשמח אם תהיו חברים שלי
נשאלה לפני 12 דקות ע"י חמודה189 (כרגע יש תשובה אחת)

טהורים מ.ת *לא שלי*
נשאלה לפני 7 דקות ע"י שלגון~אנימה💖 (כרגע יש 2 תשובות)


סיפורים נוספים
החבר שלי הוא ערפד תקציר: נוזומי אנני חיה בעולם הפשוט והרגיל יחד עם חבר ילדותה עד שהיום שהעולם שחשבה שהוא כה יפה התערבב עם אגדות של ערפדים, מה מצפה לה? הכל בספר. אהבת ילדות- פאנפיק על שירת הנסיך תקציר: אין לי כוח כבר להסביר למה שוב אז כנסו.
- פרסומת -

אני כבר לא מכירה אותך תקציר: הימיקו איזומי נערה רגילה שאהבה להעביר את זמנה עם חבר ילדותה, מאסאהירו הארו, עד שיום אחד היא חוזרת הביתה מבית הספר ורואה את גופתה של אימה על הרצפה ונלחצת מהר, היא מחפשת את אביה ומוצאת אותו שוכב בשלולית דם שהארו, חבר ילדותה, עם כתמי דם עליו, מה היא תעשה? מה אני לא אוהב אותו, אני חב לו את חיי תקציר: יאוי-בשפה יותר מובנת זה ספר על בן שמתאהב בבן והכל בספר. גם לנו יש חיים ורגשות.... מ. ת תקציר: מ. ת פנאף עם שלגונית החמדמדית Angalsֻֻ| מ.ת.א תקציר: אז... לקחתי רעיון מבמ.ת.א של חברה מאוד טובה שלי {יערה}, התקציר בפנים WILL YOU JOIN ME?~ משחק תפקידים תקציר: אתם חבורת נערים שחוזרים ממסיבה. אתם מגיעים לסמטה חשוכה ומשם כל אחד מכם מתפצל לדרכו. כשלפתע, אל כל אחד מכם- מופיע שד. הוא מציע לכם להצטרף אליו- כלומר, מציע לכם את שירותיו. במידה ותגידו לו לא- הוא ינסה לשכנע אותכם עם כל מיני דברים ולא יעזוב אותכם במידה ותגי תשאלו את..בלונדה! תקציר: ......................... the next step | אתם משתתפים תקציר: פליז תשתתפו בית ספר למכשפים צעירים (מ.ת.א) תקציר: בספר ערפדי טוקיו | מ.ת.א תקציר: כנסו התקציר בפנים ASK JOKO תקציר: תשאלו את האוסי שלי לאנדרטייל טהורים מ.ת תקציר: אתם חבורה של נערים ונערות שםה "ילדים טובים" אתם לא מפריעים לא מעשנים ולא כלום. שלחו אותם לפנימייה של מחוננים והגעתם לפנימייה לעבריינים. שם כולם מדרדרים מעשנים,שותים וכו.. להרוס את השלטון. 12+ תקציר: בספר. עיר הספרים של היום. תקציר: אני רואה פה ספרים שפשוט גורמים לי לחשוב כאילו האתר הזה הוא מקרה אבוד. פנימיה מ.ת תקציר: ......... אחיות במזל ~ עם sh!ra תקציר: לוסי ומריה מעולם לא ידעו אחת על השנייה. אבל ההרגשה שחלק מהן חסר רדפה אותן כל חייהן. הן חיו 15 שנה עם הורה אחד. כשההורים שלהם נעלמים באופן מסתורי הן נאלצות לעבור לפנימייה. ואז ההרגשה פתאום נעלמת, הן מבינות שהחלק החסר.. הוא כאן. בינו לבינה || פאנפיק על הארי פוטר || מוקפא תקציר: כשלונה רואה אותו, היא לא יכולה להפסיק לחייך.. כשהוא רואה את לונה.. הוא צוחק♥







רוצה לפתוח חשבון חדש ללא פייסבוק ? הירשם בחינם

או
אימייל:


סיסמא:


 



© כל הזכויות שמורות ל-עיר הספרים | תקנון האתר | עיר הציורים | עיר הלימודים | תוכן פוגעני/מפר זכויות יוצרים ? לחץ לדיווח!